שלום עם גבולות

הפרק שלפנינו פותח בפסוק: "אמר אל הכהנים בני אהרון ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו" (א). בשם החוזה מלובלין מצינו: "אמור אל הכהנים - שיהיו ראויים להיות בני אהרון, דהיינו אוהבי שלום ורודפי שלום. ואמרת אליהם - לנפש לא יטמא. עם כל הרדיפה אחרי השלום וההתקרבות, אל תסכנו את נפשותיכם מרוב התחברות - לנפש לא יטמא".

שאלת היחס שבין הציבור הדתי לציבור החילוני ככלל מושפעת משתי תחושות מנוגדות: מצד אחד הרצון להיות בבחינת: "אוהב שלום ורודף שלום". דרישה זו מביאה עימה את הקריאה להיות פתוחים אל הכלל ולהשתדל להיות מדורשי השלום וההתקרבות. מאידך, אין שאיפה זו באה על חשבון ההקפדה על גבולות ברורים. ההכרעה לא קלה. עלינו למצוא את הדרך הנכונה לשלב בין שתי הדרכים הללו. 

ואולי, יש ללמוד בדברי החוזה מלובלין יסוד חדש. גם את ההקפדה על טהרת המחנה יש לעשות מבלי לוותר על אהבת הבריות. לדוגמא: בנוגע לפסוק "לפני עיוור לא תיתן מכשול" (י"ט, יד) נפסק להלכה בשו"ע שאין ליתן אוכל בפני מי שלא נוטל ידיים. הרב שלמה זלמן אויערבך זצ"ל, דן בשאלה זו ומגיע למסקנה מעניינת: בדורנו, יש מצבים בהם מותר לתת אוכל למי שאינו מברך! מה הטעם? ... "לפני עיוור לא תיתן מכשול". היתכן?!

כן! בדורנו, ההימנעות מהגשת מאכלים עלולה לגרום לשנאה גדולה כלפי הדת בכללה, כלפי תורת ישראל בכללותה, כלפי קדשי ישראל ומיצגיה. לכך, קורא הרב אויערבך: "לפני עיור גדול". להלכה בדבר איסור ההגשה למי שלא נטל ידיו קורא הרב: "לפני עיור קטן". 

מכאן, שבכל מאבק ציבורי יש להקפיד על הנזק הכללי ולא רק על הניתוח המקומי של האירוע. הדברים מסובכים ומורכבים. מי יוכל להכריע מתי יש להתייחס אל ה"לפני עיור הגדול" על חשבון ה"לפני עיור הקטן"? גדולי הדור וענקי הרוח שבכל דור בשיתוף עם מנהיגי הציבור ודובריו צריכים לשקול בכל מקרה ומקרה רווח מול הפסד ומתוך כך, לזכות לשלב בין "אוהב שלום" לבין ריבוי טהרה ויראת ה'.

אין בכוונת הדברים להכריע בויכוחים הספציפיים המתעוררים חדשות לבקרים. כוונתי לבקש מכולנו להשתדל לבחון את האירועים בראיה רחבה ארוכת טווח ולהשתדל לא להיות כאותם רופאים הטוענים שהניתוח הצליח, רק שהחולה... מת!

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות ישיבת אורות שאול