פרשת סוטה אינה עוסקת באיסור ניאוף אלא בהשלכות החברתיות של בגידה וחוסר אמון בתוך המשפחה. למעשה, הסוטה אינה נואפת, אלא רק חשודה ככזו, אך המעשה שלה פוגע באבן הבניין של הבית היהודי, ובכך פוגע במחנה ישראל המבוסס על המשפחות.
לאחר הקמת המחנה מצווה ה' את משה להקים את הקומה הרוחנית ולדאוג לרמה הרוחנית של שוכני המחנה. הטומאה מנוגדת לשכינת ה', שהיא מטרת המחנה. הניגוד בין טומאה לשכינה, מודגש שוב ושוב בספר ויקרא, החוזר ומזהיר אותנו מלטמא את המחנה שה' שוכן בתוכו. אהרן הכהן מצווה לכפר על הקודש מטומאות בני ישראל (ויקרא ט"ז, טז). אין זה אפשרי מעשית להבטיח שלא תהיה כל טומאה בתוך המחנה, אך המשכן ממשיך לשכון בתוך המחנה – וזוהי הסיבה לצורך בביצוע תהליך יוצא דופן של טהרה פעם בשנה ביום הכיפורים.
פרשיות הסוטה והנזיר ממשיכות קו מחשבה זה אל התחום החברתי. המחנה הוא ישות רוחנית, שעליה להישאר לא רק טהורה, אלא מכוונת כלפי מטרתה, שהיא להוות את הבסיס לשכינת ה' בתוך עם ישראל. המרקם החברתי נפגע לא רק על ידי טומאה, אלא גם על ידי סוגים מסוימים של פעולות. סוג אחד של פעולות כאלו מודגם על ידי הסוטה, לא כל כך בגלל החטא המסוים הקשור במעשיה, אלא בגלל ההשפעה שיש להתנהגותה על אבן הבניין של החברה היהודית. למן ההתחלה של ספר במדבר, המחנה מתבסס על מפקד עם ישראל "לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם". המבנה המשפחתי הוא חלק אינטגרלי של הקמת המחנה. ניאוף קורע את האריג ממנו עשויה החברה היהודית. יתרה מכך, אפילו חשד לניאוף, המעורר קנאה ואי אמון, גורם לקרע, ויש לטפל בו בכדי לשמר את המחנה.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון