שמן המשחה

אחד המאפיינים של ארץ ישראל הוא זית השמן, להבדיל מזיתים המיועדים לאכילה. מאפיין זה מרכזי כל כך עד שהתורה מכנה את הארץ בשם "אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן" (דברים ח', ח). נראה כי הזהות בין ארץ ישראל לשמן הזית הייתה כל כך מוחלטת, עד שהגמרא בנדרים (יג ע"א) כותבת שכשאדם בארץ ישראל הזכיר את המילה 'שמן" היה ברור לכל שמדובר בשמן זית, בעוד שבבבל היה ברור שהנודר מתכוון לשמן מסוג אחר, שמן שומשומין.

שמן הזית שימש לאכילה (יחזקאל ט"ז, יג), לסיכת הגוף (קהלת ט', ח), לתאורה (שמות כ"ז, כ; משנה, שבת ב ב), למשיחה (ויקרא ח', י-יב), לרפואה (ישעיהו א', ו) ולקורבנות (ויקרא ב', א-ב). נוסף על כך, החומר המוצק הנותר לאחר ייצור שמן נקרא 'גפת' ושימש כחומר הסקה מעולה (משנה, שבת ג א-ב). על רקע זה ניתן להבין מדוע היה ביקוש רב לשמן הזית, שהיה, כך נדמה, הנפט של העולם הקדום. מעניין לציין כי גם כיום המילה oil משותפת באנגלית הן לשמן והן לנפט.

קיימות במקרא עדויות רבות לכך שארץ ישראל הייתה אחת היצרניות העיקריות של שמן הזית בעולם הקדום. בספר מלכים מסופר שתמורת הארזים שקנה שלמה מחירם מלך צור לשם בניית המקדש הוא מכר לו כמות גדולה של שמן כתית (מלכים א ה', כה), ומאוחר יותר מסופר שממלכת ישראל סיפקה שמן למצרים (הושע י"ב, ב). נוסף על כך, הנביא יחזקאל מספר שהצורים קנו בארץ ישראל שמן וצרי (יחזקאל כ"ז, יז), וגם בתקופת שיבת ציון רכשו עולי בבל ארזים לצורך בניית המקדש תמורת שמן זית (עזרא ג', ז).

עולה אפוא כי סוד כוחה של הארץ בתקופת המקרא היה טמון במידה רבה בשמן הזית, הענף הכלכלי מספר אחד של ממלכות יהודה וישראל.

נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'פרשת דרכים: מבט ארכאולוגי וגאוגרפי בפרשיות השבוע' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר