עיון בפרק י"א מלמד אותנו שיש מאכלים שנאסרו בשל היותם משוקצים ובאופן טבעי בני האדם מבינים מדוע יש להימנע מהם ולעומת זאת יש מאכלים שנאסרו מכוח גזרת ה' ללא טעם רציונאלי כביטוי לקבלת עול מלכות שמים.
שאלה ידועה ומפורסמת היא, מדוע אסרה התורה חלק מבעלי החיים באכילה?
מצד אחד, ידועים דברי חז"ל – "... שלא יאמר אדם אי אפשי ללבוש שעטנז, אי אפשי לאכול בשר חזיר... אבל אפשי. ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך" (ספרא קדושים פרשה י). כלומר שאין טעם רציונאלי באיסורים אלו, ויש לראותם כביטוי לגזרת ה'.
מצד שני, הראשונים נתנו טעמים רציונאליים לאיסורים אלו. בין אם במישור הפיזי כדעת הרשב"ם בפרקנו (ג) – "כל הבהמות והחיות והעופות והדגים ומיני ארבה ושרצים שאסר הקב"ה לישראל מאוסים הם ומקלקלים ומחממים את הגוף", ובין אם במישור הרוחני, כדברי הרמב"ן (יג)- "והנה טעם האיסור בעופות, מפני אכזריות תולדותם, והבהמות יתכן שיהיו כן, מפני שאין בבעלי הגרה והפרסה השסועה דורס, והשאר כולם יטרופו".
והנה, עיון בפרק י"א עשוי ללמדנו, ששני הכיוונים הללו מבטאים למעשה שני טעמים שונים למאכלות אסורים. לגבי מרבית המאכלות האסורים נוקטת התורה בפרקנו בביטוי "שֶׁקֶץ": כך לגבי הדגים, העופות והשרצים. ביטוי זה מסמל דבר משוקץ ומתועב, הנראה כנובע מתחושה בסיסית וטבעית שאמורה להיות אצל בני האדם.
ברם, על רקע ריבוי הופעת הפועל שק"ץ בפרק זה (11 פעמים!), בולטת היעדרותו של פועל זה ביחס לחיות. מכאן ניתן ללמוד, שהחיות האסורות לא נאסרו בגלל היותן 'משוקצות', אלא בגלל עצם קבלת עול מלכות שמים – אפשי ואפשי, אך אבינו שבשמים גזר עלינו שלא לאוכלן.
נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'נקודת פתיחה' בהוצאת מכון צומת