חז"ל מלמדים כי גם ילד קטן יכול להיטמא בצרעת, הכיצד? באיזה חטא חברתי חטא הילד כדי להענש? הרש"ר הירש מבאר כי חטאות הוריו הם שהטביעו עליו חותם, וכי עליהם להתעורר ולשפר מעשיהם למען ילדם.
בפירושו לפסוק: "אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים" (ב), נדרש הרש"ר הירש להלכה הנשנית במשנה במסכת נדה (ה, ג): "תִּינוֹק בֵּן יוֹם אֶחָד מְטַמֵּא בְּזִיבָה, וּמְטַמֵּא בִּנְגָעִים", זאת מאחר שהוא כלול לדברי הגמרא בהגדרת "אָדָם" שבפסוק הנזכר.
הלכה זו אינה מתיישבת עם הסיבות שמנה הרב הירש בפירושו לנגעי הצרעת, הבאות לתפיסתו כעונש על קלקול חברתי, שהרי אם כך הם פני הדברים, במה חטא תינוק זה? בתשובתו לשאלה זו הבהיר הרב הירש כי נגעי הילד מהווים כמעין מראה להורים לחטאם, המשתקף למולם כבבואה ממצחו של בנם, ולדעתו סטיית הבן מהווה למעשה שיקוף למעשי הוריו:
"הָאַזְהָרָה הַמּוּסָרִית שֶׁהִיא תַכְלִית כָּל הַנְּגָעִים מְקַבֶּלֶת תֹּקֶף רַק בְּגִיל הַבַּגְרוּת. אוּלָם יְלָדִים שֶׁטֶּרֶם הִגִּיעוּ לְבַגְרוּת כְּלוּלִים בִּתְחוּם אִישִׁיּוּת הוֹרֵיהֶם. הֵם הַנְּבָטִים הָרַכִּים שֶׁל הָאֱנוֹשׁוּת. וְהֵם יִגְדְּלוּ לִהְיוֹת צֶלֶם אֱלֹקִים בְּבֵית חַיֵּי הוֹרֵיהֶם וְעַל פִּי דֻּגְמָתָם. כְּדֶרֶך שנגע הַנִּרְאָה בַּבֶּגֶד וּבַבַּיִת הוּא אוֹת אַזְהָרָה לבעליהם, כֵּן הַדָּבָר בְּנֶגַע הַנִּרְאֶה עַל מֵצַח יֶלֶד תָּמִים. הוּא אַזְהָרָה מְזַעְזַעַת אֶת לֵב הוֹרָיו לָבוֹא ולפשפש בְּמַעֲשֵׂיהֶם. יִרְאוּ אֶת תְּמוּנַת הַחַיִּים שֶׁהִיא מוֹפֵת לְיַלְדָּם בהתנהגותם הָחֶבְרָתִית. תָּו הַנֶּגַע שֶׁבְּגוּף בְּנָם וְהַכְרָזַת הטומאה ותוצאותיה, הֵם אַזְהָרָה חֲמוּרָה להוריו. שַׁפְּרוּ מַעֲשֵׂיכֶם לְמַעַן יַלְדְּכֶם, הֱיוּ הֲגוּנִים לְמַעַן עָתִיד בְּנֵיכֶם. הַכֶּתֶם המוסרי שֶׁיִּדְבַּק בִּבְנֵיכֶם נִזְקַף לְחוֹבתְכם. אָכֵן נֶגַע שֶׁעַל מֵצַח יֶלֶד תָּמִים הוּא אַזְהָרָה חֲמוּרָה יוֹתֵר להוריו מִנֶּגַע שֶׁפָּגַע בְּגוּפָם" (פירוש הרש"ר לפס' נט).