שש מול שש

בעשרת הדיברות יש שניים עשר 'לאווים' (ראו הרחבת דברים באתר שלי, בפרקי 'מקראות' לפרשת יתרו, 'עשרת הדיברות ו-12 הלאווים') – שישה מול שישה, כמו בחודשי השנה, כמו בשבטי ישראל:

לא יהיה לך אלהים אחרים על פני                                        לא תרצח

לא תעשה לך פסל וכל תמונה                                             לא תנאף

לא תשתחוֶה להם                                                             לא תגנֹב

ולא תעבדם                                                                 לא תענה ברעך עד שקר

לא תִשא את שֵם ה' א-להיך לַשָוא                                        לא תחמֹד בית רעך

לא תעשה כל מלאכה (ביום השבת)                                     לא תחמֹד אשת רעך

בלוח הראשון יש מסגרת אמונית תומכת, מסבירה ומאיימת. היא מכנסת ארבעה 'לאווים' לשני דיבורים (פעמיים: "אנכי ה' א-להיך"), ומעמידה את כיבוד אב ואם כמקבילה משלימה ל"אנכי ה' א-להיך", ואת החיים הארוכים על האדמה (בארץ האבות) כסגירה חותמת ליציאת מצרים, עד כדי משפט שלם אחד – "אנֹכי ה' א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים... למען יַארִכוּן ימיך על האדמה אשר ה' א-להיך נֹתֵן לך" (כ, ב, יב).

בלוח השני יש רק 'לאווים' מהדהדים, בלי שום הסבר תומך, בלי 'כי' ובלי 'למען' – אפילו ההסבר שבבראשית (ט, ו) על החומרה של שפיכות דמים, "כי בצלם אלהים עשה את האדם", איננו נזכר בעשרת הדיברות – רק האיסור המוחלט.

עשרת הדיברות הם הופעה חד-פעמית בכל ההיסטוריה של מוסר מוחלט. עוצמה זו מהדהדת במיוחד בלוח השני, דווקא מפני שאין בו שום מסגרת, ושום הסבר.

באדיבות אתר 929