ישעיהו הנביא מתאר את אכזבת ה' מעם ישראל ומוכיח אותם, אך יחד עם זאת בו בזמן הוא מתאר גם את אהבת הקב"ה, רחמיו וסליחתו על החטאים.
בשרשרת פסוקים קצרה מביע הנביא את אכזבתו של ה' מעם בחירתו.
אני, אומר ה', יצרתי עם כדי ש"תהילתי יספרו" (כא), ומה קרה? "ולא אותי קראת יעקב" (כב); ולהפך: אני "לא העבדתיך במנחה ולא הוגעתיך בלבונה" (כג), ואילו אתה "העבדתני בחטאותיך, הוגעתני בעונותיך" (כד).
נשים לב לביטוי "יגיעה" ולגִּלגולו בנבואה: ה' טוען: "יגעת בי ישראל" (כב); אבל ללא סיבה, שהרי אני "לא הוגעתיך בלבונה" (כג). איך קרה הדבר, שואל ה', שלמרות העובדה שלא הוגעתיך, אתה יגע בי (ללא סיבה!) ואני יגע בעוונותיך?
לכאורה - קרע גמור. העם שנוצר לספר תהילת ה' - יגע בעבודתו; ה' הרוצה בעם שיפיץ את אמונתו - יגע בחטאות עמו. ההמשך הצפוי כאילו ברור מאליו: נבואת זעם ואובדן. הבה ונשמע:
"אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני
וחטאותיך לא אזכור" (כה).
בדיוק ההפך מהצפוי. אם כל כך כבד החטא, אם כל כך נקעה נפש העם מאלוקיו, וכל כך רבה אכזבתו של האלוקים, רק סליחה יכולה למחות את האכזבה, לאחות את הקרע.
התוספת הקטנה האחרונה היא הקובעת: "למעני". במקרא אנו מוצאים ניסוחים דומים, ושם מופיעה הסליחה כתוצאה מההבטחה לאבות ואילו כאן - האכזבה היא מלאה: "אנכי הוא מוחה פשעיך - למעני". יתירה מזו: לא זו בלבד שאין הם סיבה לסליחה, הם סיבה לאכזבה:
"הזכירני, נשפטה יחד,
ספר אתה למען תצדק:
אביך הראשון חטא..." (כו-כז)
"אביך הראשון חטא". "הזכירני"! "נשפטה"! "ספר אתה"! כאילו נותן ה' לישראל את כל הסיכויים לזכות במשפט: היו אתה המדברים ראשונה, היו אתם התובעים. אבל יודעים אתם כי אין לכם פתחון פה: אביך הראשון חטא.
ושוב מהפך: אם כל כך מועטים הסיכויים לישראל לזכות בדין, מה יהיה המשך הנבואה? והיא ממשיכה, בפרק הבא: "אל תירא עבדי יעקב, וישורון בחרתי בו" (מ"ד, ב).
קפיצות חריפות אלה - מתוכחה לרחמים, מאהבה לאכזבה - הם הם ביסודו של היחס שבין ישראל ואלוקיו. מול "הוגעתני בעוונותיך" (כד) - "אנכי הוא מוחה פשעיך" (כה), מול "ואתנה לחרם יעקב" (כח) - "אל תירא עבדי יעקב" (מ"ד, ב).
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת