איסור 'לא ילבש' מלווה בהגדרה ייחודית כ'תועבת ה'', הגדרה שמכניסה אותו לעולם של עבודת ה' - בין אדם למקום. כך מודגש כי איסור זה אינו רק חברתי, אלא מהווה בעיה מוסרית מהותית.
בין המצוות השונות בפרקנו יש מצווה אחת יוצאת מן הכלל, שמנומקת במהות עניינית של הדבר: באיסור על גבר ללבוש כלי אשה או להפך, הטעם המובא למצווה הוא אלוקי: "כִּ֧י תוֹעֲבַ֛ת ה' אֱ-לֹהֶ֖יךָ כָּל־עֹ֥שֵׂה אֵֽלֶּה" (ה) הטעם קשור למה שה' קבע כמוסרי, ולא למה שטוב לאדם.
רוב הפרשנים ראו את האיסור של כלי גבר או כלי אישה כחלק מקבוצת איסורי עריות. רש"י, מלבי"ם ועוד אמרו שאין להחליף בגדים בין גברים לנשים, כדי שלא לבוא לידי זנות, או משכב זכר. אכן, גם על איסורי עריות אחרים נאמר שהם תועבה, והקישור מתבקש.
אך הביטוי 'תועבת ה'', שהוא הביטוי המדוייק בפסוקים, מכניס את האיסור להקשר אחר. הביטוי "תועבת ה' אלוקיך" חוזר כמה פעמים בתנ"ך, וברוב המקומות הוא מתייחס דוקא לעולם הקרבת הקרבנות ועבודת ה', כגון הקרבת קרבן בעל מום או פולחני עבודת כוכבים.
נראה שהגדרת איסור כלי גבר על אשה כ'תועבת ה'' מכניס אותו בתוך קובץ המצוות שבין אדם למקום, ומלמד שמצווה זו קשורה ישירות לדרך עבודת ה' שלנו. לפי זה, אפילו צורת הלבוש שלנו, החיצונית כביכול, שלא קשורה לקדושה, גם כן צריכה לשקף את היותנו עובדי ה', וחשובה לא פחות מעניני הקרבנות.
אולי יש פה גם מסר חשוב לימינו - בתרבות הכללית היום נראה לנו יותר מוסרי שאדם יחליט מהו מגדרו ומה לבושו. אך התורה אומרת לנו פה שגם אם זה נראה לנו מוסרי, בעיני ה' זה לא מוסרי.
וזהו המבחן הגדול שלנו - האם נתחייב למוסר של ה' במחיר איבוד תחושת המוסר שלנו?
הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך ביד הנוער