תורה של תקווה

כמו במשחק שחמט או משחק טניס, כל מחבר ספר או נושא נאום, יודע שאחד הדברים החשובים ביותר (אם לא החשוב שבהם) הוא הפתיחה. הטון עושה את המוסיקה, והפתיחה קובעת את הקצב. לא אחת, ביכולתה למשוך את לב הקורא או השומע או להרחיקו על אתר.

ספר נחום נפתח בסערה רבתי: אל קנא. נוקם ונוטר. בעל חמה. נקה לא ינקה. ייבוש. החרבה. גערה. זעם. אש. ניתוץ. שיטפון. כיליון. רדיפה. חושך. צרה. קרשנדו אדיר. צונאמי של קללות.

כל המילים השמחות של מילון החורבן השלם פורצות כאן בהורה סוערת. אחרי פתיחה כזאת, מה עוד נבקש? לאחר סערה כזו, לאן עוד ניתן לעלות?

אכן, בתוך ים החֵמה והקנאה, הכעס וחרון האף, מסתתרות להן שלוש מילים רכות, מאירות, מסבירות פנים: "ה' ארך אפים" (ג). במבט ראשון נראה כאילו נקלעו לכאן בטעות, במקרה. לרגע נדמה שתוכנת הניווט שלהן התקלקלה ועליהן לחשב מסלול מחדש.

אבל עיון שיטתי בפרקי הזעם והתוכחה במקרא, מגלה שלצד אל נקמות ה', מופיע גם ה' ארך אפים ורב חסד ואמת. עושה חסד לאלפים. נושא עוון ועובר על פשע. תורת ישראל היא תורה של תקווה. לא של ייאוש. גם בתוך השואה והסערה, האסון והכיליון, תמיד יש תקווה.

לצד מידת הדין ניצבת תמיד גם מידת הרחמים. לצד הנקמה והנטירה עומדים הכן החסד והרחמים. האדם, רק הוא, במעשיו ובמחשבותיו, יקבע מי מהם ינצח.

באדיבות אתר 929