בפרק שלפנינו מצווה התורה את הכהנים שלא להטמא למתים למעט במצבים חריגים. הרב קוק עומד בדבריו על עומק האיסור.
איסור טומאת כהן למתים הועיל לשמור את תורת המוסר שלא תבא עד הקיצוניות של שנאת החיים.
כי הכהנים בהיותם מחזקי התורה ומטיפי המוסר... ודאי לולא אזהרת התורה "על כל נפשות מת לא יבא", היה נעשה על פי רגש פנימי מנהג חיובי שיהיה הכהן צריך לעמוד בשעת יציאת נשמה, וזה היה מטביע בלב הבעל רגש חותם של השפלת ערך החיים ושנאה לחיים.
אומנם תורת ה' תמימה היא תורת חיים, וצריך המוסר היוצא על פיה ללכת מחובר עם החיים.
(מתוך קבצים מכתב יד קדשו, פנקס אחרון בבויסק, אות ב')
הראי"ה קוק - הרב אברהם יצחק הכהן קוק נולד בגריבה אשר בלטביה בשנת ה"א תרכ"ה (1865) ונפטר בירושלים בשנת ה"א תרצ"ה (1935). כרב הראשי האשכנזי הראשון של ארץ ישראל היה הרב קוק דמות בעלת השפעה מרכזית בתולדות היישוב החדש שבארץ ישראל. אהבתו לחלוצים, אף לכופרים שבהם, ידועה ומפורסמת. עזבונו הספרותי והתורני הוא רחב ביותר - קבלה, פילוסופיה, הלכה, פירושים לגמרא, תשובות ופיוטים - בכתב יד ובדפוס.