כפי שמבאר הרמב"ן, בעת מלחמה עלולים גבולות המוסר להטשטש ולכן ציוותה התורה במיוחד להישמר מכל דבר רע. ניתן להעלות מספר הסברים מדוע דווקא בעת המלחמה המוסר האישי מתערער ונראה שהדברים נובעים בעיקר מהיציאה מהשגרה ומהעדר סביבה התומכת.
"כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע" (י). פסוק זה אומר דרשני שהרי התביעה העקרונית המודגשת בו, להישמר מכל דבר רע, אינה ראויה רק ליוצאי צבא בזמן מלחמה, אלא תקפה לכל אחד ואחד בכל מקום ובכל זמן. מדוע איפה מייחדת התורה את דבריה דווקא ליוצאי צבא?
הרמב"ן שם את הדגש על המציאות הנפשית המאפיינת את המחנה הצבאי: "כי הכתוב יזהיר בעת אשר החטא מצוי בו, והידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה, כי יאכלו כל תועבה, יגזלו ויחמסו ולא יתבוששו אפילו בניאוף וכל נבלה. הישר בבני אדם בטבעו, יתלבש אכזריות וחמה כצאת מחנה על אויב, ועל כן הזהיר בו הכתוב: "ונשמרת מכל דבר רע"".
אין ספק כי דברי הרמב"ן משקפים מציאות ריאלית האופיינית להווי הצבאי לאורך ההיסטוריה, אלא שעדיין יש מקום להתחקות אחר סיבותיה של תופעה זו. היו שראו את התרופפות המוסר בעת המלחמה, כפועל יוצא מהמתח הנפשי, ומתכונות הנפש הנדרשות מהלוחמים כדי להיות נכונים להרוג ולהיהרג. אם מותר להרוג ולהתבוסס בדם, מה משמעות יש לטיפת קרי ולטינופת צואה. והיו, לעומתם, שהדגישו את טשטוש צביונו של הפרט במחנה הצבא, בו לבושים כולם אותם מדים והפרט הופך להיות בורג קטן במכונה גדולה, וממילא נשחקת אחריותו המוסרית על מעשיו האישיים.
אך מעל לכל נראה שהמניע העיקרי להפקרות במחנה נובע מעצם היציאה ממסגרת חיים תומכת של בית ומשפחה ומסדר יום מוכר וקבוע, למציאות בלתי יציבה בה נפרצות המסגרות המוכרות ומשתבשים ההרגלים ולוחות הזמנים. במעבר החד מהבית היציב למחנה הנודד, עלולים הרגלי המוסר והניקיון, המושתתים על נורמות שבשגרה להיסחף וללכת לאיבוד.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הסדרה 'מעט מן האור', בהוצאת ספריית בית אל בשיתוף תנועת אורות