תפילה ותעמולה

תפילת שלמה נאמרה בעת חנוכת המקדש. התפילה, המהווה פנייה לה' בבקשה שישכון במקדש, נאמרת במעמד קהל רב, ומהווה נאום חינוכי של המלך המכוון אל העם העומד מולו. שלמה המלך, הבונה מקדש מרכזי בירושלים, מבצע מהפכה פולחנית ומעשהו זקוק לאהדה ציבורית כדי להתקיים ימים רבים. העם מתבקש לזנוח את הבמות המקומיות שנבנו לשם ה' במקומות מגוריהם, ואת הבמה המרכזית ("הבמה הגדולה") בגבעון (מלכים א ג', ד; דברי הימים ב א', ג-ו), ולקבל כי המקדש שנבנה על ידי שלמה בירושלים הוא המתאים למצווה בספר דברים: "והיה המקום אשר יבחר ה' אלוהיכם לשכן שמו שם, שמה תביאו את כל אשר אנכי מצווה אתכם עולותיכם וזבחיכם..." (דברים י"ב, יא).

תגובת ה' לתפילה היא בירידת אש מן השמים, "וכבוד ה' מלא את הבית" (דברי הימים ב ז', א).

ירידת אש מן השמים המלחכת את הקורבן היא אות אלוהי, המלמד כי ה' מקבל את הקורבן וחפץ בקרבת העם אליו. באותו לילה ה' נראה אל שלמה (שם, יב) ואומר לו:

"עתה עיני יהיו פתוחות ואזני קשובות לתפילת המקום הזה. ועתה בחרתי והקדשתי את הבית הזה להיות שמי שם עד עולם, והיו עיני ולבי שם כל הימים" (שם, טו-טז).

כלומר, ה' אומר לו בפירוש שתפילתו נענתה.

גם העם נענה לשלמה, שהרי אחר התפילה הרבו בקורבנות (מלכים א ח', סב), חגגו יחד ארבעה עשר יום, וחזרו לביתם בשמחה "על הטובה אשר עשה לדויד ולשלמה ולישראל עמו" (דברי הימים ב ז, ח-י)

תפילה זו השפיעה על האומה ועל מלכים, וקהל ישראל נהג לפיה, ונוהג אף לאחר החורבן לפנות בזמן התפילה לעבר בית המקדש. כך נשמר מרכזיותו של המקדש בעיני העם במשך דורות רבים. לכאורה הצליח שלמה במשימתו, ודאג להפנים את מרכזיותו של המקדש בלב העם.

אולם סיפור פילוג הממלכה (מלכים א י"ב, א-כה), ובניית מקדשים חלופיים למקדש ה' בירושלים בבית אל ובדן (שם שם, כו-לג), מעידים, כי הצלחתו של שלמה קרסה כעבור שנות דור.

למרות ניסיונו של שלמה לשכנע את העם לקבל את מקדש ה' בירושלים כמקום פולחן מרכזי ובלבדי, דבריו לא הוטמעו בלב העם, כנראה מפני שהעם שהשתתף בבניית המקדש בכפייה, ולא מרצון.

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא מתוך אתר דעת