לאחר סיפור המסגרת שבפרקים א'-ב', פרקנו פותח במענה של איוב כהכנה למחזורי הנאומים של רעיו.
קללת איוב את יומו (א-י)
איוב מקלל את יום הולדתו בצורה פיוטית: "יֹאבַד יוֹם אִוָּלֶד בּוֹ וְהַלַּיְלָה אָמַר הֹרָה גָבֶר. הַיּוֹם הַהוּא יְהִי חֹשֶׁךְ אַל יִדְרְשֵׁהוּ אֱלוֹהַּ מִמַּעַל וְאַל תּוֹפַע עָלָיו נְהָרָה" (ג-ד), ולאחר מכן עובר לקלל את הלילה: "הַלַּיְלָה הַהוּא יִקָּחֵהוּ אֹפֶל אַל יִחַדְּ בִּימֵי שָׁנָה בְּמִסְפַּר יְרָחִים אַל יָבֹא" (ו). הפסקה נחתמת בנימוק לקללותיו: "כִּי לֹא סָגַר דַּלְתֵי בִטְנִי וַיַּסְתֵּר עָמָל מֵעֵינָי" (י).
תלונה על שלא מת מרחם (יא-יט)
לאחר שקילל את יומו, איוב מתלונן ותוהה מדוע הוא לא מת כבר ברחם אמו: "לָמָּה לֹּא מֵרֶחֶם אָמוּת מִבֶּטֶן יָצָאתִי וְאֶגְוָע. מַדּוּעַ קִדְּמוּנִי בִרְכָּיִם וּמַה שָּׁדַיִם כִּי אִינָק" (יא-יב). איוב טוען שאם הוא היה מת בלידתו - היה טוב לו: "כִּי עַתָּה שָׁכַבְתִּי וְאֶשְׁקוֹט יָשַׁנְתִּי אָז יָנוּחַ לִי" (יג), שהרי בשאול כולם באותו מעמד, ואף הוא המושפל והבזוי יוכל לנוח ביניהם: "עִם מְלָכִים וְיֹעֲצֵי אָרֶץ הַבֹּנִים חֳרָבוֹת לָמוֹ… שָׁם רְשָׁעִים חָדְלוּ רֹגֶז וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ… קָטֹן וְגָדוֹל שָׁם הוּא וְעֶבֶד חׇפְשִׁי מֵאֲדֹנָיו" (יד-יט)
תלונה על הסבל (כ-כו)
אחרי שהתלונן על כך שלא מת בשעת לידתו, כעת איוב מתלונן על הסבל שבחיים, ותוהה מדוע הוא ממשיך לחיות אם חייו מלאים בסבל: "לָמָּה יִתֵּן לְעָמֵל אוֹר וְחַיִּים לְמָרֵי נָפֶשׁ. הַמְחַכִּים לַמָּוֶת וְאֵינֶנּוּ וַיַּחְפְּרֻהוּ מִמַּטְמוֹנִים" (כ-כא). בהמשך איוב מתאר את סבלו: "כִּי לִפְנֵי לַחְמִי אַנְחָתִי תָבֹא וַיִּתְּכוּ כַמַּיִם שַׁאֲגֹתָי.כִּי פַחַד פָּחַדְתִּי וַיֶּאֱתָיֵנִי וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי יָבֹא לִי. לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא נָחְתִּי וַיָּבֹא רֹגֶז" (כד-כו).
כתיבה: נתנאל שפיגל