בפרקים ד'-י"ד מופיע מחזור הויכוחים הראשון בין איוב לרעיו. בפרקים ט'-י' מובא מענה איוב לבלדד.

חוזקו של ה' (א-י)

איוב מצדד בטענת רעיו "וּמַה יִּצְדַּק אֱנוֹשׁ עִם אֵל" (ב), אך מפרש אותה בצורה שונה: "אִם יַחְפֹּץ לָרִיב עִמּוֹ לֹא יַעֲנֶנּוּ אַחַת מִנִּי אָלֶף" (ג) - כלומר אם ה' ירצה להידיין עם אדם - אין האדם יוכל להשיב לו, אבל לא משום שטענותיו של האל צודקות בדווקא, אלא בגלל חוזקו של ה': "חֲכַם לֵבָב וְאַמִּיץ כֹּחַ מִי הִקְשָׁה אֵלָיו וַיִּשְׁלָם" (ד), ומכאן ועד סוף הפסקה עובר איוב לתאר את גבורתו של ה' וחותם: "עֹשֶׂה גְדֹלוֹת עַד אֵין חֵקֶר וְנִפְלָאוֹת עַד אֵין מִסְפָּר" (י). 

ה' לא מתייחס לבני האדם (יא-כא)

בפסקה זו איוב מרחיב את היריעה ומבהיר שהאל כה מסתורי ובלתי מובן: "הֵן יַעֲבֹר עָלַי וְלֹא אֶרְאֶה וְיַחֲלֹף וְלֹא אָבִין לוֹ" (יא), ואפילו אם איוב יקרא לה' והוא יענה לקריאתו, איוב לא מאמין שה' רוצה לשמוע אותו: "אִם קָרָאתִי וַיַּעֲנֵנִי לֹא אַאֲמִין כִּי יַאֲזִין קוֹלִי" (טז), מכיוון ש"אֲשֶׁר בִּשְׂעָרָה יְשׁוּפֵנִי וְהִרְבָּה פְצָעַי חִנָּם" (יז), ועל כן ה' רוצה שאיוב ישבע ממרורים: "לֹא יִתְּנֵנִי הָשֵׁב רוּחִי כִּי יַשְׂבִּעַנִי מַמְּרֹרִים" (יח). איוב טוען שהוא תם והאל מציג אותו כרשע: "אִם אֶצְדָּק פִּי יַרְשִׁיעֵנִי תׇּם אָנִי וַיַּעְקְשֵׁנִי" (כ)

מסקנת איוב: ה' לא נוהג בצדק (כב-כד)

מתוך כך איוב מסיק שה' לא מנהל את עולמו בצדק, וכי אין הבחנה בין צדיק לרשע: "אַחַת הִיא עַל כֵּן אָמַרְתִּי תָּם וְרָשָׁע הוּא מְכַלֶּה… אֶרֶץ נִתְּנָה בְיַד רָשָׁע פְּנֵי שֹׁפְטֶיהָ יְכַסֶּה אִם לֹא אֵפוֹא מִי הוּא" (כב-כד).

דברי איוב לה' (כה-לה)

בפסקה זו פונה איוב לה' ומתלונן על ייסוריו, ובמיוחד על כך שאין לו סיכוי להיטהר, מכיוון שה' מחזיק בו כחוטא: "אִם הִתְרָחַצְתִּי בְמֵי שָׁלֶג וַהֲזִכּוֹתִי בְּבֹר כַּפָּי. אָז בַּשַּׁחַת תִּטְבְּלֵנִי וְתִעֲבוּנִי שַׂלְמוֹתָי" (ל-לא). איוב שוב מודיע שאין הוא יכול להידיין עם האל: "כִּי לֹא אִישׁ כָּמוֹנִי אֶעֱנֶנּוּ נָבוֹא יַחְדָּו בַּמִּשְׁפָּט" (לב), ועל כן מבקש מהאל שיחדל מהייסורים: "יָסֵר מֵעָלַי שִׁבְטוֹ וְאֵמָתוֹ אַל תְּבַעֲתַנִּי" (לד).

 

כתיבה: נתנאל שפיגל