פרקנו עוסק בנושא אחד: החרב של מלך בבל.
החורבן והחרב על ירושלים (א-יב)
הפסקה הראשונה של הנבואה פותחת במשל "וְאָמַרְתָּ לְיַעַר הַנֶּגֶב שְׁמַע דְּבַר־ה' כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנְנִי מַצִּית־בְּךָ אֵשׁ וְאָכְלָה בְךָ כָל־עֵץ־לַח וְכָל־עֵץ יָבֵשׁ לֹא־תִכְבֶּה לַהֶבֶת שַׁלְהֶבֶת וְנִצְרְבוּ־בָהּ כָּל־פָּנִים מִנֶּגֶב צָפוֹנָה" (ג). יחזקאל זועק על דבר ה' "וָאֹמַר אֲהָהּ אֲדֹנָי ה' הֵמָּה אֹמְרִים לִי הֲלֹא מְמַשֵּׁל מְשָׁלִים הוּא" (ה) – הוא מבקש מה' שישים בפיו נבואות מובנות יותר ולא משלים.
מכאן המשל מפסיק וה' מסביר: "ואָמַרְתָּ לְאַדְמַת יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי אֵלַיִךְ וְהוֹצֵאתִי חַרְבִּי מִתַּעְרָהּ וְהִכְרַתִּי מִמֵּךְ צַדִּיק וְרָשָׁע" (ח). ה' אף מצווה את הנביא להיאנח "בְּשִׁבְרוֹן מָתְנַיִם וּבִמְרִירוּת תֵּאָנַח לְעֵינֵיהֶם", ולהסביר לשואלים מדוע הוא נאנח: "וְאָמַרְתָּ אֶל־שְׁמוּעָה כִי־בָאָה וְנָמֵס כָּל־לֵב וְרָפוּ כָל־יָדַיִם וְכִהֲתָה כָל־רוּחַ וְכָל־בִּרְכַּיִם תֵּלַכְנָה מַּיִם הִנֵּה בָאָה וְנִהְיָתָה" (יב).
החרב (יג-כב)
בפסקה זו הנביא מתאר את הכנת החרב של מלך בבל: "אֱמֹר חֶרֶב חֶרֶב הוּחַדָּה וְגַם־מְרוּטָה. לְמַעַן טְבֹחַ טֶבַח הוּחַדָּה לְמַעַן־הֱיֵה־לָהּ בָּרָק מֹרָטָּה אוֹ נָשִׂישׂ שֵׁבֶט בְּנִי מֹאֶסֶת כָּל־עֵץ" (יד-טו). ה' מביע צער על כך שהחרב פוגעת בעמו "זְעַק וְהֵילֵל בֶּן־אָדָם כִּי־הִיא הָיְתָה בְעַמִּי הִיא בְּכָל־נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל מְגוּרֵי אֶל־חֶרֶב הָיוּ אֶת־עַמִּי לָכֵן סְפֹק אֶל־יָרֵךְ" (יז). כך הנביא מצטווה למחות כף אל כף, וגם ה' "וְאַתָּה בֶן־אָדָם הִנָּבֵא וְהַךְ כַּף אֶל־כָּף" (יט); "וְגַם־אֲנִי אַכֶּה כַפִּי אֶל־כַּפִּי וַהֲנִיחֹתִי חֲמָתִי אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי" (כב).
החרב בוחרת לפגוע בירושלים, אך תפגע גם בעמון (כג-לז)
ה' מצווה את הנביא לעשות מעשה סמלי, ולצייר שתי דרכים בהן עתידה לעבור חרב מלך בבל: דרך אחת מובילה לעמון ודרך אחרת מובילה לירושלים. לאחר מכן מתואר כיצד מלך בבל יבחן בניחוש באיזו ארץ לפגוע, בעמון או בירושלים, וירושלים נבחרת "בִּימִינוֹ הָיָה הַקֶּסֶם יְרוּשָׁלִַם" (כז). הנביא פונה באופן ישיר ל"נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל", הוא צדקיהו, ואומר לו "הָסִיר הַמִּצְנֶפֶת וְהָרִים הָעֲטָרָה זֹאת לֹא־זֹאת הַשָּׁפָלָה הַגְבֵּהַּ וְהַגָּבֹהַּ הַשְׁפִּיל" (לא), המלוכה לא תהיה רמה ונשגבה, אלא מושפלת.
אמנם לפני כן היה נדמה שעמון תנצל מהחרב, אך לאחר שהחרב תפגע בירושלים, היא תפגע גם בעמון: "וְשָׁפַכְתִּי עָלַיִךְ זַעְמִי בְּאֵשׁ עֶבְרָתִי אָפִיחַ עָלָיִךְ וּנְתַתִּיךְ בְּיַד אֲנָשִׁים בֹּעֲרִים חָרָשֵׁי מַשְׁחִית" (לו). יש לציין שלפי יוסף בן מתתיהו (קדמוניות י, ט, ז), עלה מלך בבל על עמון חמש שנים לאחר חורבן ירושלים.