מכאן ועד סוף פרק ו' מתוארת הגעת האויב לירושלים. שמו של האויב לא נזכר אלא רק שהוא מגיע מצפון. התיאורים לא מסודרים ברצף כרונולוגי ברור, ומקובל לראות את התיאורים כרצף פסקות שהקשר ביניהם הוא הנושא המרכזי שלהן: הגעת הגוי מצפון והפורענות הקשה שתבוא על עם ישראל. כחלק מהתיאורים משובצים גם קטעי קינה קצרים של הנביא, ירושלים והעם ודברי תוכחה והטפה לעם.
חזרה בתשובה תתקבל רק אם תהיה אמיתית (א-ד)
הנביא מכריז שחזרה בתשובה עשויה להתקבל, אך רק אם עם ישראל ישוב בתשובה באמת "וְנִשְׁבַּעְתָּ חַי־ה' בֶּאֱמֶת בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה" (ב). הנביא מאיים ואומר שאם העם לא יחזרו בתשובה, ה' יפרע בהם "הִמֹּלוּ לַה' וְהָסִרוּ עָרְלוֹת לְבַבְכֶם אִישׁ יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם פֶּן־תֵּצֵא כָאֵשׁ חֲמָתִי וּבָעֲרָה וְאֵין מְכַבֶּה מִפְּנֵי רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם" (ד).
הגעת האויב (ה-ט)
הנביא קורא להכריז ביהודה על הסתתרות מפני האויב המתקרב. האויב מתואר כחיה רעה ומאיימת שעתידה לשים את ירושלים לחרבה: "עָלָה אַרְיֵה מִסֻּבְּכוֹ וּמַשְׁחִית גּוֹיִם נָסַע יָצָא מִמְּקֹמוֹ לָשׂוּם אַרְצֵךְ לְשַׁמָּה עָרַיִךְ תִּצֶּינָה מֵאֵין יוֹשֵׁב" (ז).
קינת הנביא על החורבן ותשובת ה' (י-יח)
לאחר התיאור הקשה על בוא האויב, הנביא מקונן על המצב "אָכֵן הַשֵּׁא הִשֵּׁאתָ לָעָם הַזֶּה וְלִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לָכֶם וְנָגְעָה חֶרֶב עַד־הַנָּפֶשׁ" (י) – ההבטחה הייתה שירושלים תהיה בשלום, אך מסתבר שהחרב הגיעה עד הנפש – כלומר כמעט והורגת את העם. התשובה של ה' מחריפה את המצב עוד יותר, אך במקביל ישנה הצעה לעם לשפר את מעשיהם כדי לחמוק מהפורענות: "כַּבְּסִי מֵרָעָה לִבֵּךְ יְרוּשָׁלִַם לְמַעַן תִּוָּשֵׁעִי" (יד).
קינת ירושלים על הפורענות (יט-כב)
בקטע זה מובאת קינת העיר ירושלים על הפורענות: "מֵעַי מֵעַי אֹחִילָה קִירוֹת לִבִּי הֹמֶה־לִּי לִבִּי לֹא אַחֲרִשׁ... פִּתְאֹם שֻׁדְּדוּ אֹהָלַי רֶגַע יְרִיעֹתָי. עַד־מָתַי אֶרְאֶה־נֵּס אֶשְׁמְעָה קוֹל שׁוֹפָר" (יט-כא). הפסקה מסתיימת בהכרה (של ירושלים או של ה') שהעם חוטא: "חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ" (כב).
הארץ חרבה (כג-לא)
הנביא מתאר בחיזיון כיצד הוא רואה את הארץ חרבה לחלוטין, כמו לפני בריאת העולם: "רָאִיתִי אֶת־הָאָרֶץ וְהִנֵּה־תֹהוּ וָבֹהוּ וְאֶל־הַשָּׁמַיִם וְאֵין אוֹרָם... מִפְּנֵי ה' מִפְּנֵי חֲרוֹן אַפּוֹ" (כג-כו). ה' אמנם מבטיח ש"שְׁמָמָה תִהְיֶה כָּל־הָאָרֶץ וְכָלָה לֹא אֶעֱשֶׂה" (כז), אך בכל זאת ירושלים מתוארת כחולה שלא מסוגלת לספוג הרוגים נוספים: "כִּי קוֹל כְּחוֹלָה שָׁמַעְתִּי... אוֹי־נָא לִי כִּי־עָיְפָה נַפְשִׁי לְהֹרְגִים" (לא).