הפרק פותח בתיאור שה' יפקוד בחרב קשה וגדולה "עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ עֲקַלָּתוֹן וְהָרַג אֶת־הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם". נדמה שיש כאן מטאפורה לעם גדול וחזק, כמו הלויתן, הנחש עקלתון והתנין. ייתכן כי פסוק זה שייך בעניינו לפרק הקודם.
משל הכרם (ב-ה)
בניגוד למשל הכרם שמובא בתחילת הספר, משל הכרם שבפרקנו מציג שה' שומר על הכרם והיא לא בוגדת בו. השמירה הצמודה של בעל הכרם (ה') על הכרם (ישראל) מובילה לפריחה ולשגשוג של הכרם "הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל וּמָלְאוּ פְנֵי־תֵבֵל תְּנוּבָה" (ו).
גאולת ישראל והכרתת האויב (ז-יא)
ה' מבטיח שהוא יכה את אויבי ישראל במכה קשה יותר מזו שהכה את ישראל, אך לכך יש תנאי "וְזֶה כָּל־פְּרִי הָסִר חַטָּאתוֹ בְּשׂוּמוֹ כָּל־אַבְנֵי מִזְבֵּחַ כְּאַבְנֵי־גִר מְנֻפָּצוֹת לֹא־יָקֻמוּ אֲשֵׁרִים וְחַמָּנִים" (ט) – הסרת העבודה הזרה מישראל. אם כך יהיה, העיר הבצורה, שאת שמה המפורש הנביא לא מזכיר תהפוך למדבר – ה' יפרע באויב ישראל "לֹא־יְרַחֲמֶנּוּ עֹשֵׂהוּ וְיֹצְרוֹ לֹא יְחֻנֶּנּוּ" (יא).
קיבוץ גלויות (יב-יג)
השלב האחרון בגאולה הוא קיבוץ גלויות: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם" (יג).