תרועה ותקיעה - פיזור והתכנסות

לאחר תיאור נסיעת המשכן על פי הענן בפרק הקודם מתארת התורה בפרקנו את מצוות החצוצרות. החצוצרות שימשו למספר עניינים שונים כמו: נסיעת המחנה, הקהלת העדה, יציאה למלחמה, וניגון בשעת הקרבת הקרבנות. התורה מפרטת איזה סוג קול צריך להשמיע בכל מקרה בהנחה שבני ישראל ידעו להבחין בין הקולות השונים כדי לדעת מה עליהם לעשות.
נשאלת השאלה: האם ישנה חוקיות הגיונית כלשהי בסוגי הקולות או שעליהם היה לזכור את כל הרשימה ולהתרגל אליה עם הזמן?
נראה שההבחנה היסודית היא בין קול פשוט (תקיעה) המבטא התכנסות פנימה ואסיפה, לקול שבור (תרועה) המבטא פיזור ויציאה החוצה. קול ישר ופשוט נכנס לתוככי הנפש פנימה, ואילו קול שבור מבטא את מה שיוצא מן הנפש החוצה.
אם כנים דברינו, נוכל להבין את החלוקה בפרקנו. כאשר קוראים לאסיפה את העדה או את הנשיאים יש לתקוע בחצוצרות. כך גם בעת הקרבת הקרבנות ובימי השמחה יש לתקוע על מנת להתאסף פנימה אל הנפש, אל הבית, על מנת להדבק בה', שזו מהות הקרבן והמועד.
לעומת זאת, כאשר יוצאים למסע או לחילופין פותחים במלחמה מריעים בחצוצרות כי יש צורך להתפזר ולצאת החוצה מן המחנה.  
בהעברת השופר בעת שילוח העבדים לבתיהם ביום הכיפורים בשנת היובל (ויקרא כ"ה, ט) דורשים חז"ל כי מדובר בתקיעה ולא בתרועה (ראש השנה לד, א). האם עובדה זו תואמת לדברינו?
דומה כי אף על פי שיציאת העבדים לחופשי הינה מבחינה חיצונית שילוח החוצה, הרי שמצד האמת מדובר בשיבה הביתה פנימה אל חיק המשפחה.