לכל אורכה של נבואת הושע שזורים דימויים ומטפורות שמלווים את המסר הרעיוני בתמונות חיות ועזות, החל מהמעשה הסמלי של הנישואין לאשת הזנונים בתחילת הספר, ועד העצים הפוריים ועבי השורשים שבסופו. הצורך לפענח מה הנמשל ולהבין את משמעותו של כל דימוי בהקשרו הופך את השומעים לשותפים אקטיביים בפענוח המסר. יצירת השפה השירית- נבואית עולה בקנה אחד עם היותו של הושע בפתח תקופה חדשה: נביאי הספר, הנביאים שעיקר פעולתם בנאומיהם, ושנבואותיהם נכתבו לדורות. ההכרח להבהיר לעם את מלוא המשמעות הצפויה של מעשיהם יוצרת את הצורך בסגנון חידתי שישתף את העם כפרשן, ויפיק את המירב מנבואה שעיקר כוחה בפיה, וברושם שמילותיה יוכלו להשאיר.