ה' לא גבה לבי

מזמור קל"א הוא מהקטנים שבמזמורי תהלים, והוא בן שלושה פסוקים בלבד. עיקרו הוא הטפת לקח מוסרי, ללמד את השומעים את דרך הענווה והביטחון בה'. שני הפסוקים הראשונים שבו הם כעין דברי וידוי: המשורר עומד לפני ה' ומספר לפניו את דרכיו והנהגותיו: "ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני" וגו', והוא מסיים את דבריו בפניה אל קהל ישראל: "יחל ישראל אל ה' מעתה ועד עולם". כוונת המשורר בזאת לומר לשומעיו: ממני תראו וכן תעשו וסגלו לעצמכם את המידות הטובות אשר אני אוחז בהן. בפסוק הראשון המשורר מדבר בלשון שלילה ומפרט את המידות הרעות שהתרחק מהן: "לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הִלכתי בגדולות ובנפלאות ממני". ב"לא" המשולש הזה כלל המשורר את כל הצורות של הגאווה העשויה להביא את האדם למעשים רעים, הן בין אדם למקום הן בין אדם לחברו, ולבקשת כבוד מרובה יתר על הראוי לאדם. גאווה כזאת היא פסולה ומגונה אצל כל אדם, כמו שהחכמה אומרת בספר משלי "שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו, עיניים רמות" (משלי ו', טז-יז), ועוד נאמר במקום אחר: "תועבת ה' כל גבה לב" (משלי ט"ז, ה). וביחוד הזהירה התורה את מלך ישראל "לבלתי רום לבבו מאחיו" (דברים י"ז, כ). ואכן מזמור זה הוא מ"שירי המעלות" המעטים שנזכר בראשם שם דוד. והכוונה שאמנם דוד המלך הוא שקיים את המצווה הזאת ולא נהג במלכותו בגאווה. וכן מסופר על דוד שלא חס על כבודו, והיה "מכרכר בכל עז" לעיני כל העם בשעת העלאת הארון אל ציון. ואמר למיכל: "ונקלותי עוד מזאת, והייתי שפל בעיני, ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה" (שמו"ב ו', יד-כב).

בפסוק השני של המזמור, המשורר פותח בלשון שבועה בשלילה "אם לא שִוִיתי ודוממתי נפשי". לשון שבועה כזאת הפותחת "אם לא" כוונתה להכרזה על מעשה חיובי. ופירוש הדברים כאן, שהמשורר מעיד על עצמו שעשה את עצמו כתינוק הנח שוקט ובוטח בזרועות אמו, כן המשורר חש את עצמו שוקט ובוטח בהשגחת ה' עליו. ויש לדייק בלשון המשורר המדמה את עצמו "כגמול עלי אמו". "גמול" הוא ילד שכבר גמר את תקופת יניקתו, ואף על פי כן הוא כרוך אחרי אמו, וחש את עצמו בשיא האושר, כשהוא נצמד אל החזה של אמו אף על פי שאינו מוצא שם חלב לינוק. כן המשורר חש את עצמו שליו ומאושר בביטחונו בה' – ביטחון שלא על מנת לקבל פרס. דימוי זה של הבוטח בה' לתינוק החוסה בזרועות אמו, הוא דימוי פיוטי עז ביותר וחורג במקצת ממסגרת הדימויים הרגילים במקרא, המדמים את היחס שבין האדם ובין אלוהיו כיחס בן לאביו. וגם רחמי ה' על יראיו משולים לרחמי אב על בנים, ככתוב: "כרחם אב על בנים רחם ה' על יראיו" (תהלים ק"ג, יג). ואכן מבנה הלשון העברית ואמונת האחדות של ישראל כמעט שמחייבים את המשוררים ובעלי המליצה לדבר על ה' כעל אב רחמן, ולא כעל אם רחמנייה. ואף על פי כן, כאשר בא המשורר להביע את גודל בטחונו בה', בטחון של תמימות גמורה ושל שמחה ושלווה גמורה "בצל שדי" החופף עליו כל היום – לא היה המשורר יכול לבטא את כל זאת בדימויים של יחס בן לאביו, והיה כאנוס לנקוט את הדימוי הנועז, שהוא, המשורר, רואה את עצמו בביטחונו בה' כילד השוכב במנוחה בחיק אמו ואינו מבקש ממנה מאומה, אלא בוטח בה ביטחון מלא שכל מה שהיא עושה לטובתו היא עושה. ואם כי דימוי כזה אין כדוגמתו במקרא, רמז למהלך מחשבה העשוי להביא לדימוי מעין זה מצוי בנחמות ישעיהו האומר בנבואתו בשם ה': "כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם ובירושלים תנוחמו" (ישעיהו ס"ו, יג). ובמקום אחר בנחמות ישעיהו ה' אומר: "התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה, גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך" (ישעיהו מ"ט, טו).

גם מידה זו של בטחון בה' ונכונות לקבל באהבה כל אשר יבוא עליו מאת ה' הייתה מידתו של דוד המלך, כמו שאמר דוד לצדוק הכוהן, בשעה שברח מפני אבשלום: "הנני יעשה לי כאשר טוב בעיניו" (שמו"ב ט"ו, כה-כו). ואולם, כמו שאמרנו למעלה, סיום המזמור בקריאה "יחל ישראל אל ה' מעתה ועד עולם" מלמד, שהלקח המוסרי שבמזמור נועד לכל ישראל ולא למלך בלבד.

ועל פי השיטה ש"שירי המעלות" היו שירים שנאמרו בפי העולים מבבל בימי שיבת ציון בראשית תקופת הבית השני – הדיבור שבמזמור "ולא הִלכתי בגדולות ובנפלאות ממני" רומז להלך רוחם של בוני הבית השני, שאמרו על הזמן שהם חיים בו שהוא "יום קטנות". והמזמור מטיף להם, שיסתפקו ב"קטנות", ולא יבקשו גדולות. כמו שאמר על עניין זה זכריה בן עדו הנביא: "כי מי בז ליום קטנות" וגו' (זכריה ד', י).

והדיבור הזה הוא גם הטפה מוסרית לכל אדם מישראל, שיכיר את כוחו ואת המגבלות שלו, ולא יבקש לעצמו גדולות ונפלאות למעלה מיכולתו. ומעין זה אמר ירמיהו הנביא לתלמידו ברוך בן נריה: "ואתה תבקש לך גדולות, אל תבקש" (ירמיהו מ"ה, ה). וידועים הם דברי בן סירא שהרחיב את הנאמר במזמור הזה ופירש את הדיבור "ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני" שהוא אזהרה לאדם, שלא יעסוק בנסתרות, שאין דעתו יכולה לסובלן. ואלו דברי בן סירא (המצוטטים גם במקורות חז"ל בנוסחאות שונות): 

בני בעשרך התהלך בענוה,

ותֵאָהֵב מנותן מתנות,

מעט נפשך מכל גדולות עולם, 

ולפני אל תמצא רחמים,

כי רבים רחמי אלהים,

ולענווים יגלה סודו,

פלאות ממך אל תדרוש,

ומכוסה ממך אל תחקור, 

במה שהורשית התבונן,

ואין לך עסק בנסתרות. (בן סירא ג', יז-כב).