בין שתי הפרשיות הראשונות של קריאת שמע ישנם הבדלים רבים. הבדלים אלה מצביעים על כך שהתורה פונה אל אנשים שונים ומציבה להם יעוד אחר בחיים ביחס ללימוד התורה.
פרשת "והיה אם שמוע" (י"א, יג-כא) עוסקת ברוב הציבור, העוסקים במצוות וגם עוסקים בפרנסתם, ואילו פרשת "שמע" (ו', ד-ט) עוסקת ביחידים היגעים בתורה כל ימיהם.
לכן נאמרה פרשת "והיה אם שמוע" בלשון רבים, כיוון שהיא מכוונת לרבים, ולכן הוזכר בה "ואספת דגנך" (י"א, יד), שכן הרבים עוסקים בפרנסה, וממילא אין דרישה מהם של "בכל מאדכם" - הקרבת הממון. מובן גם למה הוזכר בפרשה זו עניין השכר והעונש, המתאים לרבים שזהו המביא אותם לקיום המצוות, ולכן "בניכם" (שם, יט, כא) המוזכר בפרשה פירושו בנים ממש, שכן מדובר באנשים שאין להם תלמידים.
פרשת "שמע" נאמרה בלשון יחיד שכן היא נאמרה ליחידים המקדישים חייהם לעיסוק בתורה ביגיעה, ולכן אין בה "ואספת דגנך", ולא שכר ועונש, שאנשים אלו עוסקים בתורה מאהבה, ומתן שכרה הוא לעולם הבא. מובן גם מדוע "'בניך' - אלו תלמידיך" (ספרי דברים ו), שכן מדובר בתלמידי חכמים שחובתם להפיץ תורה לתלמידיהם.
דרך התבוננות בשתי הפרשיות ניתן לראות כיצד מתייחסת התורה לאנשים השונים בעם, וכיצד כל ציבור מוצא בתורה את הציוויים המתאימים לחייו.
כלל הציבור חי בתוך החוקיות של העולם הזה. עליו לנהוג בשדותיו מנהג דרך ארץ, לזרוע בשעת זריעה ולקצור בשעת קצירה, ולציבור זה פונה התורה בציווי להכניס את התורה לתוך מעגל החיים שלו. עליו לתת, בתוך החוקים הטבעיים של העולם, מקום לצד הרוחני.
היחידים בעם חיים מעל החוקיות של העולם הזה. התורה, הרוחניות, היא מרכז חייהם והם נדרשים לתת למענה את כל אשר להם, אפילו את ממונם.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות ישיבת מעלות יעקב