בגלל הפסוקים שבפרקנו העוסקים במוסר חברתי, ואחרים כמותם, העריץ כל כך בן גוריון את הנביא עמוס. אך בשלושה דברים טעה כאן בן גוריון, המנהיג הגדול.

 

חבר שלי נסע פעם הביתה מעבודתו, כאשר עקף אותו בפראות רכב של שכן מוּכּר. הוא הגיע מתנשף לבית הכנסת, גילה שאיחר את התפילה, ומצא את הנהג הפרוע יוצא מבית הכנסת. ידידי נזף בו: נסעת כמו משוגע! השכן הצביע על שעונו בפנים חמורות, ואמר: כמעט פספסתי מנחה.

יש משהו בטבע שלנו, שנוטה לייחס ערך דתי רב יותר למצוות שבין אדם למקום. אנו מתרשמים יותר מדיני זמן תפילה מאשר מהאיסור על נהיגה מסוכנת. רבי עקיבא אמר שהכלל הגדול בתורה הוא "ואהבת לרעך כמוך"; הלל הזקן אמר שתמצית התורה כולה היא: 'מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך'. ולמרות זאת, אנחנו נוטים להעדיף את המצוות שבין אדם למקום על פני המצוות שבין אדם לחברו. הן פשוט נראות לנו יותר "מצוותיות", יותר דתיות.

על השגיאה הזו מוכיחים אותנו שוב ושוב הנביאים, וביניהם עמוס: "שִׁמְעוּ זֹאת הַשֹּׁאֲפִים אֶבְיוֹן וְלַשְׁבִּית עֲנִיֵּי אָרֶץ. לֵאמֹר מָתַי יַעֲבֹר הַחֹדֶשׁ וְנַשְׁבִּירָה שֶּׁבֶר וְהַשַּׁבָּת וְנִפְתְּחָה בָּר לְהַקְטִין אֵיפָה וּלְהַגְדִּיל שֶׁקֶל וּלְעַוֵּת מֹאזְנֵי מִרְמָה. לִקְנוֹת בַּכֶּסֶף דַּלִּים וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם וּמַפַּל בַּר נַשְׁבִּיר" (ד-ו). אין די בשמירת הלכות השבת, אמר עמוס; צריך להגן על דלים ואביונים גם לפניה ולאחריה.

בגלל הפסוקים הללו, ואחרים כמותם, העריץ כל כך בן גוריון את הנביא עמוס. כך גם בחר לקרוא לבנו, עמוס בן גוריון. בזכותו הפך הביטוי "מוסר הנביאים" שגור על פינו. ואכן, קדוש מוסרם וראויה תוכחתם. אך בשלושה דברים טעה כאן בן גוריון, המנהיג הגדול.

ראשית, הזינוק מהתנ"ך לפלמ"ח לא צלח, ולא יכול היה לצלוח. בן גוריון ניסה למחוק את המשנה והתלמוד, הראשונים והאחרונים, ולהותיר בידינו רק את התנ"ך, ומתוך התנ"ך - בעיקר את הנביאים. אך עמוס לא יכול לעמוד בלי ויקרא ובלי דניאל, בלי בבא קמא ובלי הרמב"ם.

שנית, גם הנביאים לא זעקו רק כנגד עוולות חברתיות. ירמיהו (י"ז) מחה נגד חילול שבת, ועמוס עצמו (ב') מחה נגד הפקרות מינית. שוב ושוב זעקו הנביאים גם כנגד עבודה זרה.

שלישית, בן גוריון, כמוהו כסוציאליסטים רבים, תרגם את המוסריות האישית של הנביאים לממסד רווחה ממלכתי. אבל הנביאים קראו לחמלה אישית, ולא להקמת משרד החמלה. הנביאים פנו לאנשים ולא למוסדות. אין בדבריהם רמז לריסוק ובנייה מחדש של הכלכלה והחברה, להלאמה של המוסריות האישית.

בכל אלו שגה בן גוריון. ועל אף הכול, בין יתר זכויותיו, תעמוד לו גם הזכות הזו: שהחזיר למרכז הבמה הציבורית שלנו את עמוס וחבריו הנביאים, ואת זעקתם.

באדיבות אתר 929