האמנם ישב אלוקים על הארץ?

 
פרק כ"ה נפתח בציווי על הקמת המשכן לשם השראת שכינה בישראל: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (ח). ברם עצם ציווי זה מעורר תמיהה גדולה: כיצד יכול ריבונו של עולם שהשמים ושמי השמים לא יכלכלוהו להתגשם כביכול ולשכון בכלל עלי אדמות?

תשובה לכך ניתן למצוא בדברי ישעיהו (נ"ז, טו): "כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ: מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן -  וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים". דווקא ריבונו של עולם, הגבוה מעל גבוה, משפיל מבטו לראות את פרטי הפרטים, ודווקא מי ש"לית מחשבה תפיסא ביה כלל" (אין המחשבה תופסת בו כלל) הוא גם זה "דלית אתר דפני מיניה" (שאין מקום פנוי ממנו) – ושכינתו שורה בעליונים ובתחתונים. ריבונו של עולם משתוקק להיוודע לא רק בעליונים אלא גם בתחתונים ולגלות בהם את שכינתו, למען יזכו הכל לקרבתו וילכו בדרכיו.

ברם, ישנה כאן שאלה נוספת: גם אם נניח שיש חיבור בין אלוקים לעולם, מדוע יש לצמצמו לבית המקדש? הן הקב"ה "מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" (ישעיה ו', ג) ואין לו צורך לשכון במקום מסוים? כדי להשיב על כך עלינו לשוב ולהתבונן בדמות האדם, המורכב מגוף ונשמה, וגופו – המוגבל במקום ובזמן – מיטלטל בין גאות לשפל ובין קודש לחול. ההבדל בין קודש לחול אינו – לאמיתו של דבר – בשורש ההוויה, שהרי ריבון העולמים שהוא מקום החיים – מחייה את המציאות כולה. כל ההבחנה אינה אפוא, אלא בין מקום שבו שכינתו גלויה, לבין מקום שבו היא עלומה ונסתרת.

ניתן להגדיר את המקדש כנקודת מפגש שבה מופיע ה' יתברך – שמלוא כל הארץ כבודו – במקום שבו יוכל האדם לקלוט ולחוש את קרבתו. הצורך לעלות להר ה' כדי להיפגש עמו ולהראות לפניו, מחייבת את האדם להכין את עצמו למפגש – ולטהר לשם כך את לבו ומעשיו.

נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הסדרה 'מעט מן האור', בהוצאת ספריית בית אל בשיתוף תנועת אורות