הבחירה להסתופף בבית ה'

מזמור פ"ד הוא הראשון ממזמורי קרח בספר השלישי. המזמור משקף כיסופים חזקים ועמוקים לבית ה'. עם זאת הפרשנים נחלקים בנוגע לסיטואציה שעומדת בבסיסו, חלק מהמפרשים רואים את המזמור כשיר של עולי רגל הנמצאים בירושלים או בדרכם אליה ואחרים סבורים, שבעל המזמור אינו עולה רגל אלא אדם אשר בגלל נסיבות עוינות או טרדות מצוי רחוק מבית ה'. על הכיסופים לבית ה' כותב פ' מלצר בלשונו הפיוטית:

"איני יודעי אם זוהי הרגשה אינדיבידואלית, או שהדבר שברצוני לומר גלוי וברור לכל אדם קורא בתהילים. וההרגשה היא, כי את ההמיה הרכה ביותר והתפילה הזכה ביותר, הביטוי המעמיק ביותר והחדש ביותר, אנו חשים ומרגישים באותם פרקי תהילים השרים על אחד הרגשות העדינים ביותר בלבו של אדם, הרי הוא רגש הקודש ביחס למקדש ה', מקום משכן כבודו, אשר אל תוכו ובתוכו זורמים רגשות קרבתו של אדם לבוראו. מזמור פ"ד שלפנינו, שייך לאותה קבוצת הפרקים אשר תכנם הוא הבעת אהבה וגעגועים לבית ה', בית המקדש". (פני ספר תהילים, ע"מ רי"א)

א. בעל המזמור מתפלל לה' ומבקש ממנו לראות את משיח ה' ולהביט בו "הַבֵּט פְּנֵי מְשִׁיחֶך" (י). להבנת ההשוואה שמציג בעל המזמור בפס' יא עיינו בדבריה של ל' פרנקל:

"כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵריך                 מֵאָלֶף

בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף בְּבֵית אֱ-להַי    מִדּוּר בְּאָהֳלֵי רֶשַׁע"

בחשיבתנו המבקשת לה פורקן בדרכי הבעה קלאסיות, מדויקות והגיוניות, היינו רוצים להשלים את המלה "מאלף" במתאר זמן ומקום, כגון: מאלף יום במקום פלוני. לא זהו הלך מחשבתו של העברי הקדום, ובוודאי לא שעה שרוח השירה נחה עליו. היום האחד והיחיד בחצרות ה' הוא עד כדי כך טוב, עד שבהשוואה אליו גם אלף יום בכל מקום אחר אינם שווים ולא כלום. וכיון שאינם שווים, אף אין שווה להזכירם. הם אפס ואין - ועובדה זאת מתבטאת באפס מלה אחרי "מאלף". במחציתו הראשונה של הפסוק מטעים המשורר בעיקר את הזמן בתוך או מחוץ לחצרות ה'; במחציתו השניה מדגיש את המקום הנבחר בעיניו. נבחר בעיניו לעמוד על סף בית הא-להים מלגור ברווחה באהלי רשע. השם והפעל משרש "רשע" מקבילים במקרא מידי פעם ללשון הצלחה. ואין פלא בדבר. הלוא דווקא לרשע מאירה ההצלחה את פניה – (ירמיה י"ב א') "דרך רשעים צלחה". "אהלי רשע" הם אהליהם של המצליחים, של אלה שהצלחתם קשורה ברשע. בעל המזמור מעדיף לעמוד על סף בית אלוהיו, במקום צר ומצומצם, מלחיות ברווחה באהלים המפוארים של בני-אדם דרכם צלחה ברשעתם. הסבות והנמוקים לבחירתו נזכרים בפסוק הבא. לא הצלחה זמנית היא שאיפתו, לא ברק הרגע מסנוור את עיניו; נוהה הוא אחר טוב אחר, אחר האור האמיתי, אחר מקור כל הטוב שבעולם.

ב. מהי הסיטואציה שבה נמצא בעל המזמור ועליה הוא מתפלל? עיינו גם בדבריו של י' פרוינד ("בחרתי הסתופף בבית א-לוהי מדור באהלי רשע (תהילים פ"ד יא)", בית מקרא תשמ"ח (ב), עמ' 155-147).

מהמזמור עולה שההסתופפות בבית ה' היא בחירה באורח חיים מול האפשרות לדור באהלי רשע. וזו האחרונה היא האפשרות הנוחה ואף עדיפה מבחינה כלכלית. איש לא הפריע לחפצים לדור באהלי רשע. לעומת זאת, הנאמנות לבית ה' היתה כרוכה במאבקים לא קלים, כפי שאומרת לנו הפניה לה' צבאות המתבקש כי יביט פני משיחו ויתן מגן וכבוד (פס' י, יב). סביר להניח שהביטוי "רשע", "רשעים" אמור כנגד המתכחשים למאבק זה. איננו פטורים מלשקול עוד משמעות לתופעה המכונה בפי מחבר המזמור "דירה באהלי רשע", תופעה קשה וחמורה אשר למרבית הצער, צצה בתולדותינו לא אחת: הגלות על כל צרותיה, גלות אשור וגלות בבל המתוארות במקרא כגלות של הרח כעונש... הירידה הפכה לתנועה המונית לאנשים המחפשים הצלחה כלכלית וחיי רווח, בעת שבארץ יש להסתפק בפחות, ולפעמים במועט שבמועט. היורדים מצרימה לא היו מוכנים לשאת בתלאות המאבק על הקיום היהודי הלאומי בארץ, שמנהיגו תואר על ידי מחבר מזמור פ"ד כמשיח ה'. הם העדיפו את הישיבה בארץ שאינה "נחת ה'". באווירה זו חי המשורר והוא בחר בדרכו שלו ועלה ארצה – "בחרתי הסתופף בבית א-להי". הבחירה שלו היא הכרעה אישית, מצפונית, בעלת ערך לאומי ומוסרי, בקיצור: מופת לדורות. וכך שמרוה קדמונינו בספר תהילים.

למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"