הפסקת אש

אלישע גרם באופן ניסי לחיילים הארמיים שנשלחו לתופסו לאבד את ההבנה וחוש ההתמצאות, והם היו בבחינת "רואים ואינם יודעים מה רואים" (רש"י). הוא הצעידם באור יום לתוך שומרון.

המלך שאל את אלישע הנביא האם להרוג את השבויים? שאלה זו נובעת מכך שמלך ישראל המכנה את אלישע "אבי", הבין שאלישע הנביא הוא זה שניצח את הארמים ולא הוא.

בתשובתו של הנביא, אשר בוודאי הדהימה את המלך, שלושה רכיבים:
א. הוא אוסר על המלך להרוג את השבויים
ב. הוא מצווה על המלך להאכיל ולהשקות את החיילים המותשים והנפחדים
ג. לאחר הסעודה הוא מצווה לשחררם

המלך ציית לשלוש הוראות הנביא.

החיילים ההמומים, אשר קרוב לוודאי חשבו שקיצם קרב, קבלו לא רק לחם ומים אלא סעודה דשנה ולאחריה הם שולחו חזרה אל מלכם.

אלישע יזם מהלך הדומה להפליא לעצתו של החכם האומר: "אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם וְאִם צָמֵא הַשְׁקֵהוּ מָיִם. כִּי גֶחָלִים אַתָּה חֹתֶה עַל רֹאשׁוֹ וַה' יְשַׁלֶּם לָךְ" (משלי כ"ה, כא-כב). הסיפור מסתיים במילים "ולא יספו עוד גדודי ארם לבוא בארץ ישראל" (כג). סביר להניח שסיום זה רומז לכך שהתנהגותו התמוהה של אלישע נובעת לא רק מאישיותו הייחודית, אלא בעיקר מהבנתו שבאופן זה ניתן להביא להרפיית המתיחויות שבין ישראל לארמים. הנביא שהורה לחוס על חיי החיילים השבויים, ככל הנראה הציל חיי חיילים ישראליים וארמיים לא מעטים.

עוד על פשר הוראתו של אלישע ניתן לקרוא בפוסט מאת הרב יגאל אריאל 'עת מלחמה ועת שלום'

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

באדיבות אתר 929