עת מלחמה ועת שלום

אלישע שלח את צבא ארם המסונוור לשומרון ולא שבה אותם בדותן עצמה. מדוע הטריח את עצמו ואותם עד לשם? ברור שחשוב היה לנביא שלֶקח הנס לא ישאר נחלת ארם בלבד, אלא יילמד גם על ידי מלך ישראל. המלך הזה תיקן לכאורה את חטא אחאב, ולא עשה בתוצאות הנס כבתוך שלו. הוא לא מיהר לעשות אלא שאל את הנביא והכיר ב"בעלותו" על הנס. הוא קרא לנביא "אבי" (כא) בדרך כבוד, כמו שיקרא המלך לאלישע עם מותו (י"ג, יד). המלך רצה לתקן גם את מהות החטא, ובמקום שאחאב שיחרר את צבא ארם ביקש עתה המלך להכות בו. אלא שדווקא כאן הפתיעו הנביא, שינה כיוון, ודרש לשלח את צבא ארם לשלום.
במאבקו בארם שלל אלישע את המלחמה. הוא לא היכה אותם ולא השמידם, אלא ניצח אותם בכוחו הרוחני ושילח אותם לשלום. כך עשה עם נעמן, ובאופן זה פעל גם במצור בשומרון: לא צבא ישראל יצא להכות בהם, אלא "וה' השמיע את מחנה ארם קול רכב, קול סוס, קול חיל גדול" (ז', ו)
עמדתו הנבואית של אלישע מנוגדת לכאורה לעמדה שהציג הנביא שהדריך את אחאב להילחם בארם מלחמת חורמה. אבל אין להבין את שליחות אלישע כשליחות פציפיסטית. הוא עצמו גילה עמדה מלחמתית והשתתף בתחילת דרכו במלחמה עם מואב (ג'), ואף ציווה בדבר ה' על הכנעתם המוחלטת והאכזרית. הוא חזר לכך גם בצוואתו לפני מותו, כאשר שם את ידו על ידי המלך היורה ובירך אותו בחץ תשועה בארם (י"ג).
אולי צריך להבחין בין פעולת הנביא לפעולת המלך. הם פועלים במישורים שונים, וממילא דרכי הפעולה שלהם אחרות. כל אחד מהם חייב לפעול לפי אופי תפקידו ולא להחליפו תוך טשטוט התחומים. הנביא לא החליף את המלך, הנס אינו אלטרנטיבה למציאות, אלא בא להראות את יד ה' המנהלת אותה, והנביא מכיר בתפקידו של המלך להילחם כדרכו.
הנביא פעל באמצעיו שלו לקדש שם שמים בעולם והביא עת שלום: "עת לאהוב ועת לשנוא, עת מלחמה ועת שלום" (קהלת ג', ח) . אלישע ויתר על הישג צבאי מקומי ומצומצם וגילה את אפסותו המוחלטת של הכוח במלחמה עם ישראל. השלום שהעניק לצבא ארם הוא שלום שמיימי, משיחי, אבל כאשר אחאב ניסה לפעול כאיש אלוקים ולהעניק שלום, המיט אסון. אינו דומה אחאב, שחסדו אנושי, מחושב ותועלתי ועל כן חסר השפעה ומשמעות, לאלישע ששיחרר את צבא ארם בשומרון כחסד אלוקי.

עוד על פשר הוראתו של אלישע ניתן לקרוא בפוסט מאת פרופ' יוסף פליישמן 'הפסקת אש'

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'מקדש מלך - עיונים בספר מלכים', בהוצאת מדרשת הגולן