במקרא יש לא מעט רשעים, ואין ספק שלבן עבד קשה כדי להיכלל ברשימה הזו. אך חשוב לזכור שגם בין הרשעים יש דרגות. בניגוד להמן, לדוגמא, לבן אינו מנוול קיצוני הספוג ברשעות, אלא נוכל חמדן וקטנוני.
לראשונה פגשנו את לבן לאחר המפגש בין עבד אברהם לרבקה: "ולרבקה אח ושמו לבן... ויהי כראות את הנזם ואת הצמידים על ידי אחותו... ויבוא אל האיש" (כ"ד, כט-ל). התורה רומזת לנו שלבן הזדרז לקראת העבד משום שראה את התכשיטים היקרים שזה ענד לאחותו. אף בפרק כ"ט מסבירים לנו חז"ל מדוע רץ לבן לקראת יעקב: "כסבור ממון הוא טעון, שהרי עבד הבית בא לכאן בעשרה גמלים טעונים" (רש"י, בעקבות חז"ל).
אך את מלוא עוצמתם של נכליו הקטנוניים של לבן אנו פוגשים בהמשך. לבן מתמרן את יעקב להציע שכר עבודה של שבע שנים תמורת בתו רחל. אחרי תום שבע השנים, לבן מרמה את יעקב, ומחליף את רחל בלאה. במשך כל שנות עבודתו המסורה של יעקב, לבן מנסה לרמות אותו, בקטנוניות מאוסה. על כך אנו שומעים מפיו של יעקב המתוסכל: "ותחלף את משכורתי עשרת מונים" (מא).
על המניע הפסיכולוגי של לבן אנו לומדים מפיו. בסוף הפרשה, לבן מתווכח עם יעקב, ובלהט העימות הוא פולט לפתע: "הבנות בנותיי והבנים בניי והצאן צאני, וכל אשר אתה רואה - לי הוא" (מג). זוהי השקפת העולם הרגשית של כל נוכל: הכל שלי, הכל מגיע לי. אנשים המחזיקים בהשקפת עולם זו בטוחים שהכל מגיע להם, ושכל האחרים חיים על חשבונם. ובסוף - אחרי שהם כבר רימו אותך - אתה עדיין זה שחייב להם.
נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'פרשות' בהוצאת מעליות