לראות אל הקודש

הנביא מספר שאנשי בית שמש קיבלו את ארון ברית ה' המגיע משדה פלשתים בשמחה אולם ה' הכה בהם כי ראו את ארון ברית ה'. האיסור לראות אל הקודש פנימה נאמר בספר במדבר במסגרת הציווי על הכהנים לכסות את הכלים בעת נסיעת המחנה ופירוק המשכן. עליהם לכסות את הכלים על מנת שלא יראו הלויים נושאי הכלים את כלי המקדש כדברי הפסוק "וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ" (במדבר ד', כ).
מסתבר שמטרתו של האיסור היא ליצור יראת כבוד ורוממות למשכן שהוא מקום השכינה. על כן, נדרשה הרחקה ואיסור ראיה כדי לבטא זאת. הסתכלות פנימה יש בה מעין עזות וגאווה פסולות.
האם איסור זה קיים לדורות? מוני המצוות (רמב"ם והחינוך) לא מנו אותו. לדבריהם ציווי זה נהג רק במדבר ולא לדורות. ייתכן שהסיבה היתה הנדודים של המשכן. יום אחד מקום זה היה קדוש ולמחרת הפך להיות חולין גמור. כדי למנוע זילות במשכן נדרש לפחות איסור ראיה פנימה. כאשר נקבע כבר מקומו של המשכן וכן בימי המקדש המקום היה קדוש ולא היה צורך להקפיד על כך.
כך גם מבואר ביומא נד ע"א שבחגים היו גוללים את הפרוכת ומראים לישראל את הארון שהכרובים מעורים זה בזה כדי להמחיש את חיבתם של ישראל למקום ולהיפך. הגמרא שם מדמה את זמן המשכן לאירוסין שיש בהם עוד הרחקה מה שאין כן נישואין שאז כבר נמצאים בחדר היחוד ללא הרחקה. לאחר החורבן דומה המצב לגירושין שיש להתרחק בשנית ולכן בבית שני החמירו בכך שוב.
הר"י פערלא בביאור לספר המצוות לרס"ג רצה לחלק בין הארון שיש בו איסור לדורות לשאר הכלים שבהם לא היה קיים האיסור, כמו שולחן לחם הפנים שמבואר בחגיגה כו ע"ב שהראו אותו לעולי רגלים ואת הנס שקרה ללחם שעליו. הארון הוא המקום ממנו שכינה מדברת ולכן יש להסתירו מה שאין כן שאר הכלים.