התורה אוסרת עלינו לשחוט "ושור או שה אותו ואת בנו" (כח) ביום אחד, מתוך התחשבות בתכונה האמהית של הבהמה. בנקודה זו תכונת הבהמה דומה במעט למוסריות של האדם, ועלינו להבליט תכונה מוסרית זו.
הרב הירש הזכיר כמה פעמים בפירושו לתורה את מאבקה של התורה במידת האנוכיות. בהסבריו לכמה מצוות הדגיש את ההנגדה בין הבהמה, המונעת מדחף אנוכי, ובין האדם הנדרש להיות מוסרי. בפירושו לאיסור "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (כח), הוא רואה דווקא את הנקודה המוסרית של הבהמה, שאותה מבליטה המצווה הזו:
"מֻשָּׂג זֶה תּוֹפֵס אוֹתָהּ בְּחִינָה שֶׁל הַבְּהֵמָה, שֵׁישׁ בָּהּ מִשּׁוּם תחילת הִתְקָרְבוּת לאופיו שֶׁל אָדָם.
אנוכיות, אַהֲבָה עַצְמִית ודאגה לצורכי עָצְמָה הֵן הֵן המניע הָעַז המפעיל אֶת חַיֵּי הַבְּהֵמָה.
הַקְרָבָה עַצְמִית לצורך קיומו שֶׁל הַזּוּלַת, וּדְאָגָה מִתְמַסֶּרֶת לִשְׁלוֹמוֹ הֵן הַמִּתְגַּלּוֹת בְּרַחֲמֵי הָאֵם שֶׁל הַבְּהֵמָה בִּשְׁעַת לֵדָה וּבִשְׁעַת טִפּוּל בַּוָּלָד; וְהֵן הֵן תְּחִלַּת הָהִתְרוֹמְמוּת לְאוֹתָהּ שִׁכְחָה עַצְמִית, המאפיינת אֶת אַהֲבַת הָאָדָם; וְאַהֲבַת כָּל בְּנֵי הָאָדָם אִישׁ לְרֵעֵהוּ הִיא הַקָּו הָאֱלֹהִי שבאצילות אָפְיוֹ שֶׁל הָאָדָם.
אַל יְטֻשְׁטַשׁ אוֹתוֹ זֵכֶר שֶׁל מִידָה אנושית, אֶלָּא יובלט תּוֹך כְּדֵי הִתְחַשְּׁבוּת בּוֹ; יוּשַׂם אֵלָיו לֵב בְּאוֹתָהּ בְּהֵמָה, המייצגת בַּקָּרְבָּן אֶת חזונו המוסרי שֶׁל הָאָדָם.
... ההתחשבות בבחינות האנושיות שֶׁל חַיֵּי הַבְּהֵמָה הִיא הַיְסוֹד שֶׁל דִּין "אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ". אַך דִּין זֶה נוֹהֵג גַּם בחולין בִּשְׁעַת הכנת סְעוּדָה רגילה שֶׁל בָּשָׂר; ... כָּך נזכור אֶת רַעְיוֹן האנושיות בְּאוֹתוֹ רֶגַע, שֶׁבּוֹ הִנְנוּ מייעדים בְּהֵמָה לְהִתְבּוֹלֵל בעצמיותנו".
(פירוש הרש"ר הירש, ויקרא כ"ב, כח)
לפי דברי הרש"ר הירש, האיסור לשחוט את הבהמה ואת ולדה ביום אחד, מביא לתודעתנו את תכונת האימהות, הגורמת אפילו לבהמה להתעלות על טבעה הבהמי: הדאגה לזולת. האיסור של "אותו ואת בנו" נוהג בחולין ובמוקדשין גם יחד; והיות שהקורבנות נועדו להכשיר לאותה קדושה מוסרית, לא ייתכן שלא נכבד במסגרתם את הניצנים של התכונה המכשירה אותנו לקדושה, הנמצאים אפילו אצל הבהמה. בהימנעותנו מלשחוט את הבהמה ואת ולדה ביום אחד מוסבת תשומת לב האדם לחשיבות הדאגה לזולת, הבאה לידי ביטוי ברגש האימהות.