צום ועצב אינם האידאל

אומרים שאנשים רוצים להיות שמחים, אולם לא פעם אנו הולכים (או נסחפים) אל מחוזות העצב והדיכאון. דתות רבות, למן ראשית ההיסטוריה ועד ימינו, נבנות על מעמקי נפש של עצבות, וצומות ועינויים עומדים במרכז הוויית חייהם. בעולמם של חמשת חומשי התורה צומות ועינויים תופסים מקום שולי, והם אינם במרכז הוויית המאמין, וכך גם בהוויית ספרות נביאים ראשונים.

והנה אנו מגיעים לספרי בית שני, וחיי הדת מקבלים גוונים חדשים ולצומות מעמד מרכזי בחיי המאמין. עזרא בדרכו לארץ צם, וכשהוא מגיע למקדש הוא שוב צם. דניאל צם, ובספר נחמיה ישנו סיפור על צום גדול לאחר העלייה לרגל. בכל המקרים הצום מלווה בתפילות, כשמילת המפתח היא 'וידוי' - "וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַזֶּה נֶאֶסְפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצוֹם וּבְשַׂקִּים וַאֲדָמָה עֲלֵיהֶם. וַיִּבָּדְלוּ זֶרַע יִשְׂרָאֵל מִכֹּל בְּנֵי נֵכָר וַיַּעַמְדוּ וַיִּתְוַדּוּ עַל חַטֹּאתֵיהֶם וַעֲוֹנוֹת אֲבֹתֵיהֶם... וּרְבִעִית מִתְוַדִּים וּמִשְׁתַּחֲוִים לַה' אֱלֹהֵיהֶם" (נחמיה ט', א-ג). תחושה עמוקה של חטא והצדקת הדין מלווה את תפילות הצום - "וְאַתָּה צַדִּיק עַל כָּל הַבָּא עָלֵינוּ כִּי אֱמֶת עָשִׂיתָ וַאֲנַחְנוּ הִרְשָׁעְנוּ" (שם, לג). גם תפילת דניאל מלווה בתחושות אשמה וחטא - "וָאֶתְפַּלְלָה לַה' אֱלֹהַי וָאֶתְוַדֶּה וָאֹמְרָה אָנָּא אֲדֹנָי הָאֵל הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָיו. חָטָאנוּ וְעָוִינוּ הִרְשַׁעְנוּ" (דניאל ט', ד-ה).

אין צורך להיות פסיכולוג מעמיק, על מנת להבחין שהטראומה של החורבן יצרה דתיות שבמרכזה עינוי והלקאה עצמית. תחושות אשמה והלקאה עצמית אינם פשוטים ויש בהם סכנה, ואנו מכירים תופעות שהדת לקחה את מאמיניה לעמדה נפשית עמוקה של הלקאה עצמית ללא סוף. תופעות מעין אלו יכולות להסביר את הרקע לנבואה בישעיהו פרק נ"ח. כנגד הדתיות המושכת לעבר העצב, הנביא שחי בימי הבית השני קורא לעשות מעשים שיביאו לצדק חברתי ולא להתמקד במנהגי צער. "הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַה'. הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ"... (ה-ז).

הפרק מסתיים במצוות שבת – "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר. אָז תִּתְעַנַּג עַל ה'..." (יג-יד). השבת היא אלטרנטיבה דתית לצום - לא עצב, אלא יום מנוחה שיאפשר לעבד ולאמה לנוח.

נבואה ברוח דומה אנו קוראים בזכריה, שגם הוא ניבא בימי הבית השני. זכריה נשאל על ביטול הצומות עם הקמת המקדש: "כִּי צַמְתֶּם וְסָפוֹד... וְזֶה שִׁבְעִים שָׁנָה הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי?... מִשְׁפַּט אֱמֶת שְׁפֹטוּ וְחֶסֶד וְרַחֲמִים עֲשׂוּ אִישׁ אֶת אָחִיו. וְאַלְמָנָה וְיָתוֹם גֵּר וְעָנִי אַל תַּעֲשֹׁקוּ"... (זכריה ז', ה-ט). "צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי... יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה" (שם ח', יט).

האידאל אינו צום ועצב, אלא עשייה ושמחה. דומה שזהו גם סודה של מסכת תענית. מסכת תענית עוסקת בתעניות, אולם המשנה האחרונה במסכת עוסקת בשמחה – "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים... ובנות ירושלים יוצאות וחונות בכרמים".

שבעזרת ה' נזכה לעשות מעשים טובים, מתוך שמחה ונחת, ללא עצב וצער.  

באדיבות אתר 929