ר' יוחנן דורש מתלמידיו דבר אבסולוטי - רק כאשר ברור לך מכל כיוון שאתה אומר אמת - אומרה, ואם לאו - שומרה לעצמך. את דרישתו זאת הוא מבסס בצורה מעניינת על פסוק מפרקנו.

 

יושבים ר' חייא בר אבא ור' אסי לפני ר' יוחנן, אך הוא מנמנם. על מנת להעביר את הזמן שואל ר' חייא בר אבא את ר' אסי שאלות סתמיות: מפני מה העופות בבבל שמנים יותר מאלו של ארץ ישראל? מפני מה המועדים שבבבל שמחים? וכדומה. ור' אסי משיב לו תשובות.

ר' יוחנן שכנראה שמע את השיחה מתעורר ומעיר להם:
"אמר להו [=להם]: דרדקי! [=תינוקות] לא כך אמרתי לכם "אמר לחכמה אחתי את" (משלי ז' ד),
אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא אסורה לך - אומרהו, ואם לאו - לא תאמרהו!"
(תלמוד בבלי שבת קמה עמ' ב).

ואז הוא משיב להם תשובות אחרות המבוססות על פסוקים ובעלות משמעות הקשורה לגלות ולפיצול המרכז בין בבל לארץ ישראל.

הערתו של ר' יוחנן מדהימה. הוא משתמש בפסוק והופך אותו. הפסוק מדמה את החכמה למשהו שהאדם מכיר, כמו שהוא מכיר את אחותו או אדם אחר הקרוב אליו: "אֱמֹר לַחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ וּמֹדָע לַבִּינָה תִקְרָא" (ד). ואילו ר' יוחנן טוען שאם הרעיון שאתה רוצה לומר ברור לך כמו איסור עריות של אחותך למשל – אומרהו. אך אם הרעיון אינו ברור לך כמו האיסור - שמרהו אצלך.

ר' יוחנן מוציא את הפסוק מפשטו, הוא בוחר לקשר את הפסוק ממשלי לאחד מהאיסורים המוטמעים עמוק מאוד בחברה האנושית. הקישור בין איסור עריות, ועוד זה של האחות, ובין הבנת דברי התורה – הופך את דרישתו של ר' יוחנן מתלמידיו למשהו אבסולוטי – רק כאשר ברור לך מכל כיוון שאתה אומר אמת - אומרה, ואם לאו - שומרה לעצמך.

בחינה מאוד קשה לכל אמירה שאנחנו אומרים אותה.

באדיבות אתר 929