רשע וטוב לו

בעיית הגמול והצדק האלוקי לא פסקה מעולם מלהעסיק את אישי המקרא, ואת עקבותיה של פרובלמטיקה זו אנו מוצאים כמעט בכל ספרי המקרא על רבדיו השונים.

יסודה של הבעיה הוא באמונת-אומן של האדם המקראי בשלטונו של הצדק בעולם, בהשגחתו של הבורא הגומל לאיש כגמולו ובעיקר בהנהגתו את הבריאה כולה. הנחות אלו התנפצו אלי סלע המציאות, אותה מציאות שהראתה כי יש רשעים שמגיע להם כמעשה הצדיקים, ויש צדיקים שמגיע להם כגמול הרשעים, ומאליה עלתה הברירה או שהעולם אינו עומד תחת השגחתו של האלוקים או שהנהגת העולם אינה בצדק. בתוך דילמה זו היתה רק הנחה אחת מוצקה וברורה: העובדה שבחיים ישנן תופעות של הצלחת הרֶשע.

בפתרון שאלה זו בפרקי תהילים כמה דרכים. בפרק ל"ז בונה דוד את הלך מחשבותיו על הארעיות שבהצלחת הרע ועל האמונה שסוף הכבוד והגמול הטוב לבוא, וכעין זה חוזר ביסודו אף בפרק צ"ב: "בפרח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און להשמדם עדי עד" (צ"ב, ח).

בשני הפרקים האלה אין אנו שומעים על ויכוח. המשורר אינו מציג את עמדתם של הרשעים השואבים עידוד להמשכת מעשיהם מהצלחתם. כל פנייתו נושאת אופי של לימוד מוסר ולקח: "אל תתחר במרעים" (ל"ז, א), "אל תתחר במצליח דרכו" (שם, ז) וכו'. וכן במזמור צ"ב: "איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת" (צ"ב, ז) וכדומה.

אולם התשובה על הצלחת הרשע הזמנית אין בה בכדי להשקיט את המיית הלב הנסער על שגשוגם של פועלי האון, כי במה זכה אותו רשע להצלחה ולו גם זמנית וארעית? 

תשובה על כך ניתן לקרוא במאמרו השלם של הרב הדרי

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך "עיונים בפרקי מקרא" ששודרו בקול ישראל