שיר הלל לפרספקטיבה

כמו נביאים רבים מטלטל אותנו עמוס בין חורבן לתקומה. מה שנראה במבט של הרגע כסוף שאין ממנו חזרה, הופך לעוד פרק במסכת היחסים המורכבת שבין ישראל לעצמו ובין ישראל לא-לוהיו.

המדרש בקהלת עומד על הטלטלה הזו דרך פסוקים שניתן לראות אותם כשיר הלל לפרספקטיבה:

"לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם. עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ. עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת... עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם" (קהלת ג', א-ז)  

המדרש פותח - "ר' יהושע דסכנין פתר קרייא בישראל" - הפסוקים נדרשים לפי ר' יהושע כמדברים על עם ישראל. הצמדים המופיעים נדרשים כולם כחלק ממארג היחסים בין א-לוהים לעמו. כך למשל הצמד "עת להרוג ועת לרפוא" - מתפרש כעוסק בחורבן ותקומה:

עת להרוג, דכתיב (איכה ב', ד): "וַיַּהֲרֹג כֹּל מַחֲמַדֵּי עָיִן". ועת לרפוא, דכתיב (ירמיה ל"ג, ו): "הִנְנִי מַעֲלֶה לָּהּ אֲרֻכָה וּמַרְפֵּא" וגו'

הצמד "עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת" מתפרש לאור שני הקצוות בספר עמוס:

עת לפרוץ, דכתיב (עמוס ד', ג): "וּפְרָצִים תֵּצֶאנָה אִשָּׁה נֶגְדָּהּ". ועת לבנות, דכתיב (שם ט', יא): "וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם".

המדרש מציג זה מול זה שני פסוקים. בפרק ד' מופיעה נבואת חורבן ובמסגרתה הכל יתמוטט ונשים יברחו דרך ההריסות - "וּפְרָצִים תֵּצֶאנָה אִשָּׁה נֶגְדָּהּ וְהִשְׁלַכְתֶּנָה הַהַרְמוֹנָה נְאֻם". הפרצות שנפערו בפרק ד' נסגרות בפרק ט'. המדרש כדרכו רק רומז, ומביא את סופו של הפסוק "וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם" הרוצה לעמוד על יופיו של המדרש, ועל הרגישות הספרותית שבו, חייב לקרוא את הפסוק כולו - "בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת וְגָדַרְתִּי אֶת פִּרְצֵיהֶן וַהֲרִסֹתָיו אָקִים וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם". פרצות נפערות ופרצות נסגרות.

הקריאה המדרשית חוברת לחוויה של קורא המתקדם פרק אחר פרק בפרקי התנ"ך. הקורא כאילו צועד בכל יום ויום עוד צעד אחד לאחור אל מול התמונה הגדולה. בכל יום מתגלה עוד חלק, בכל יום הופך עוד פרק לפרט קטן בתוך המכלול. לאט לאט מתגלה התנ"ך כמכיל כל - לידה ומוות, הרס ובניין, מלחמה ושלום.

באדיבות אתר 929