שלום פנימי לצדיקים

הניגוד בין צדיק לרשע אינו מתמצה בכך שהצדיק בוחר בטוב ומקיים מצוות ואילו הרשע בוחר ברע ועושה עבירות. בפרקנו מצביע הנביא על מישור אחר, עמוק יותר, של פער בין הצדיק לרשע, מישור השלום והשלוה. הצדיק חי בשלום ונפטר מן העולם בשלום (ב), ואילו לרשעים, אין שלום (כא).

הרשעים הם "כַּיָּם נִגְרָשׁ כִּי הַשְׁקֵט לֹא יוּכָל וַיִּגְרְשׁוּ מֵימָיו רֶפֶשׁ וָטִיט" (כ). רוחם סוערת כגלי הים הרוגשים, היצרים והתאוות מעלים מתהומות הנפש טיט ורפש, ואין בכוחם להתמודד ולהתגבר על כך.

מול המהומה הפנימית בנפשו של הרשע, מתאפיינת דמותו של הצדיק בשלום: "יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם הֹלֵךְ נְכֹחוֹ" (ב). הפסוק מתאר לא רק את מיתתו של הצדיק, אלא גם את החיים שעד פטירתו.

השלום אינו רק מתנה ושכר לצדיק בסוף ימיו אלא הישג שהוא מתמודד כל חייו כדי להשיגו. את הפסוק: "וְאָמַר סֹלּוּ סֹלּוּ פַּנּוּ דָרֶךְ הָרִימוּ מִכְשׁוֹל מִדֶּרֶךְ עַמִּי" (יד), מפרש רש"י: "כבשו מסילה סלולה, פנו יצר הרע מדרכיכם... סלקו האבנים שאתם נכשלים רגליכם בהם – הם הירהורי רשע". חייו של כל אדם, גם של הצדיק, זרועים מהמורות ומכשולים, אולם בשונה מדימוי הרשעים שהם "כים נגרש", ים סוער שאין בו שום כיוון ומגמה, הצדיק דומה למי שצועד במסילה, ומתקדם צעד אחרי צעד בדרך סלולה, תוך שהוא מתגבר על הקשיים שנערמים על דרכו. 

גם אדם שבצעירותו הלך "שובב בדרך לבו" (יז), יכול לשוב בתשובה, ובעזרת ה' למצוא שלום בנפשו: "דרכיו ראיתי וארפאהו ואנחהו... שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו" (יח-יט). רתיחת הבחרות ומשובת הנעורים שוככת, והוא זוכה להגיע לשלום פנימי שיש בו תיקון המידות ויישוב הדעת.