לכאורה היינו חושבים שקרבן עולה, המוקרב כולו לה', מבטא את שיאה של עבודת ה'. אולם על פי חז"ל גויים מנועים מלהביא דווקא קרבן שלמים, הקרבן היחיד בו גם הישראלי אוכל מהקרבן. קרבן זה משקף את האידיאל הדתי שלנו: דבקות בה' מבלי לדלג מעל החיים האנושיים.
הרב קוק טען שאחד ההבדלים הבולטים בין היהדות לנצרות הוא היחס לגוף ולחיי העולם הזה:
אומות העולם אינם יכולים להשיג איך נעשה הבשר מקודש, איך נעשו התפקידים הגשמיים בעצמם אידיאליים (אורות, עמ' קע).
האבחנה הזו מסתברת מאוד בכל הנוגע לנצרות הקתולית, שמראשית ימיה הטיפה לפרישות, לסגפנות ולשלילת העולם הזה.
הגמרא והמדרש מביאים מחלוקת בנוגע לשאלה אילו קורבנות הקריבו "בני נוח", היינו - אומות העולם, לפני יציאת מצרים (זבחים קטז ע"א; בראשית רבה כ"ב, ה). מוקד המחלוקת הוא האם יכלו בני נוח להקריב קורבנות שלָמים. מה פשר המחלוקת הזו?
קורבן שלמים, כפי שמתואר בפרשות ויקרא וצו, הוא חריג וייחודי: בהקרבת קורבן זה זוכים גם הבעלים לאכול חלק מן הבשר. כל הקורבנות האחרים עולים על המזבח, ולעתים חלקם נאכל על ידי הכוהנים; רק בקורבן שלמים גם היהודי הפשוט המקריב את הקורבן משתתף בעבודה, ואוכל חלק מן הקורבן.
קורבנות שלמים מייצגים חיים אנושיים נורמליים, המשולבים בעבודת ה' עילאית. יש שהסבירו שזוהי בדיוק הסיבה שבגללה בני נוח אינם מביאים שלמים: עבודת ה' של נוכרים, כפי שהיא מתגלמת בנצרות ובדתות אחרות, כרוכה בהתנתקות מהעולם. הדתות הנוכריות אינן מכירות את הדרך של עבודת ה' המתבטאת בחיים אנושיים שלמים. זהו ייחודם של קורבנות השלמים, שהוא גם ייחודם של ישראל.
לכאורה היינו אומרים שדווקא קורבן עולה, המוקרב כליל לה' ונשרף כולו, הוא המבטא את הקִרבה העילאית לה', והוא המייחד את בני ישראל. ישנו מסר עמוק בכך ששיאה של מערכת היחסים בין ישראל לקב"ה הוא דווקא בקורבן שבמהלך עבודתו כלולה גם אכילה אנושית פשוטה.
דווקא קורבן שלמים מבטא את ההתקרבות לקב"ה. הקשר בין האלוקים והאדם מגיע לשיאו לא במעשי פרישות וסיגוף, אלא דווקא בחיים אנושיים בריאים וטבעיים, כמובן - תוך קבלת עול מצוותיו של הקב"ה.
על כך ניתן לקרוא עוד בפוסט מאת הרב משה כהן - 'קרבן עולה - גם לגויים'
נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'פרשות' בהוצאת מעליות