ברכה וציווי (א-ז)
ה' מברך את נח ובניו (או בעצם את כלל האנושות...) בברכת פרייה ורבייה: "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ" (א). כעת האדם רשאי לאכול "כָּל-רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא-חַי" (ג), ממש כמו עשב. כמובן שעם כל זכות מגיעה גם חובה. ה' נותן לאדם איסורים שנוגעים לרצח חיות ובני אדם, וכעת רצח הופך להיות איסור של ממש: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת-הָאָדָם" (ו), ולצד זה ה' מזכיר את תכלית העולם: "וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ-בָהּ" (ז).
הברית (ח-יז)
לאחר מכן ה' כורת ברית. עם מי כורת ה' ברית? עם כולם. הברית הזאת לא נכרתת רק עם האנושות: "אִתְּכֶם וְאֶת-זַרְעֲכֶם אַחֲרֵיכֶם" (ט), אלא גם עם החיות: "וְאֵת כָּל-נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם" (י) ואפילו עם הארץ עצמה: "וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ" (יג). כחלק מההסכם, ה' לא יביא עוד מבול על הארץ. הקשת שבענן תהיה זכרון לברית ההיא: "וְזָכַרְתִּי אֶת-בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל-בָּשָׂר וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל-בָּשָׂר" (טו).
סיפור הכרם וקללה (יח-כט)
העולם החדש מתחיל, ומבני נח "נָפְצָה כָל-הָאָרֶץ" (יט). כחלק מתפיסת הפריון של האדמה והארץ, נח נוטע כרם, שבסופו של דבר מוביל לצרות. נח משתכר, ערוות נח מתגלה ובניו מכסים אותה. על אף שאנחנו לא לגמרי מבינים מה קרה בסיפור ההוא, כשההשפעה של היין נפוגה נח מבין "אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן" (כד) וכך הוא זוכה לקללה מאביו. הפרק חותם בסיכום חיי נח ובמותו.