מהפכה שנכשלה

מותו של יאשיהו בקרב מגידו וקינתו של ירמיהו על כך (דברי הימים ב ל"ה, כה), מעלים שאלות בסיסיות: הכתוב אינו מביא בפנינו לא את סיבת הליכתו של יאשיהו לקרב, ובעיקר לא את סיבת מותו. בדרך כלל רגילים אנו לתיאור הבנוי על העיקרון שאין מיתה בלא חטא ואין ייסורים בלא עוון, ואילו כאן אין בפשט הכתוב רמז ליסוד החטא, העוון או הטעות של יאשיהו, וממילא חסרה גם סיבת הליכתו למגידו, המציאות כפי שהוא ראה אותה וגם יסוד תגובת ה' לה.

השאלה קשה כפליים כיוון שהכתוב מעיד: "וכמהו לא היה לפניו מלך אשר שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו ככל תורת משה ואחריו לא קם כמהו" (מלכים ב כ"ג, כה) ואם כן תשובתו של יאשיהו עצמו הייתה תשובה מלאה, דבר המבטל את האפשרות לתלות את מותו בחטאי עצמו.

באיכה נאמר: "רוח אפינו משיח ה' נלכד בשחיתותם" (איכה ד', כ), חז"ל והמפרשים בעקבותיהם מזהים את יאשיהו כמשיח ה' שבפסוק. הפסוק מעיד, שמות יאשיהו בא על רקע חטאי העם, כאשר הוא נבע מטעותו של יאשיהו.

יאשיהו סבר, כי מהפכתו חלחלה עמוק לתוך כל שדרות העם, ולא כך הוא. ייתכן שעל פני השטח הצטרפו רבים לטיהור המקדש ולביעור האלילים, אך השינוי החד לא חל, והעם התנדנד בין עבודת ה' הרצויה ובין נטייה אחר העבודה הזרה לסוגיה.

ימי יאשיהו לא הצליחו לעקור את התפיסות הרוחניות שהתעצמו בימי מנשה, ולכן, למרות שעדיין היתה הזדמנות לחזור בתשובה, והתשובה היתה מתקבלת - העם עצמו נעל את שעריו, על ידי כך שהיה שבוי בתפיסה אמונית שגוייה.

עוד על סיבת מותו של יאשיהו ראו בפוסט מאת הרב יגאל אריאל

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא מתוך כתב העת 'מגדים' בהוצאת תבונות