טעמי השבת בעשרת הדברות בשמות ובדברים
בין לשון עשרת הדיברות בספר שמות לבין לשון הדיברות שבספר דברים ישנם הבדלים קטנים, למעט מצוַות השבת, שבנוגע אליה ישנו הבדל בולט.[1] עיקרו של ההבדל איננו בחילוף "זָכוֹר"‑"שָׁמוֹר", אף שאנו דורשים מ"זָכוֹר" מצוות עשה של שבת ומ"שָׁמוֹר" זהירות באיסורי לא תעשה,[2] שכן "לְקַדְּשׁוֹ" שווה בשני המקומות ואיסור "כָל מְלָאכָה" נזכר בשניהם. ההבדל הגדול הוא בהנמקת מצוַות השבת. בכל אחד מן הספרים ההנמקה היא מוחלטת, כאילו זו בלבד היא הסיבה לקדושת השבת ולאיסוריה. בספר שמות מקור השבת וסיבתה במעשה בראשית ובשבת בראשית, ואילו בספר דברים — ביציאת מצרים.
נציג תחילה את לשון מצוַות השבת בשני הספרים:
(שמות כ', ז‑י) |
(דברים ה', יא‑יד) |
זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. |
שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ. |
שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. |
שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. |
וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱ-לֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ
וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. |
וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱ-לֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ. |
כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ. |
וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת. |
ההנמקה לשבת שבספר שמות מעמידה את ה' כבורא העולם ואת זוכרי השבת ומקדשיה — כעומדים לפני ה', כעמוד אדם נברא מול בוראו. השבת היא עדות על מעשה בראשית והיא מבטאת את ביטול רצונותיו, צרכיו ושאיפותיו של האדם מפני רצונו המוחלט של הבורא, המתגלה בעצם הבריאה ובמתכונת הזמן השבועית. הבריאה 'יש מאין' אין בה שום אילוץ; היא אינה תוצאה של תופעה או אירוע, כוח או חוק — היא עצמה האירוע והחוק. גם השבת היא מסגרת זמן שרירותית, שאינה תוצאה של שום תופעת טבע, זמן טבעי, כוח או אירוע. רצונו המוחלט של הבורא הוא לשבות ביום השביעי, כפי שרצה ליצור ולעשות שישה ימים. האדם שומר השבת מעיד בכך על ידיעת מגבלותיו כנברא ועל הכרתו בא-לוהים כבורא העולם.[3] זוהי תפיסה דתית שהתגלתה בישראל במיוחד, אף שאיננה מוגבלת לישראל בלבד, וביסודה יכולה היא להתגלות גם כדת טבעית אוניברסלית, אשר מאמינה בא-לוהים בורא העולם והאדם, כדברי ריה"ל,[4] וכפי שאמנם התגלתה בדתות שיצאו מישראל (בעיוותים ידועים).
ההנמקה שבספר דברים מעמידה את ה' כגואל ישראל וכמושיעו, כמוציא את ישראל ממצרים לחירות עולם. שומרי השבת ומקדשיה עומדים לפני ה' כעמוד ישראלי בן חורין מול אדון העולם ומנהיגו, שובר עול העבדות לפרעוני הדיקטטורה האנושית, לאותם מלכי בשר ודם השמים עצמם כאדוני העולם בגאוותם האלילית.[5] השבת היא עדות על יציאת מצרים ועל החירות בכלל. היא לפיד החירות של עם ישראל הנגאל (ושל כל נגאל), שאחר כך יוכל לעמוד לפני ה' א-לוהי ישראל כעם בן חורין ולקבל עליו תורה ומצוות.
איסורי המלאכה בשבת הם עדות לחירות ולשוויון האנושי שנוצרו בעת הגאולה משעבוד מצרים. אסור לו לאדם לשעבד את עצמו,[6] את בני ביתו, את פועליו, את עבדיו ואת הגֵר אשר בשער; ואפילו שורו וחמורו[7] וכל בהמתו זכאים למנוחה.
שומר השבת בישראל מעיד בכך על הכרת מגבלותיו כאיש בן חורין, שאסור לו לשעבד את עצמו או את אחרים. זוהי תפיסה חברתית‑מוסרית מיוחדת. לעם ישראל יש מחויבות מיוחדת לשמירת השבת בהיותו משועבד ונגאל יותר מכל עם אחר בהיסטוריה. מצוַות השבת היא עמוד מרכזי של התורה שניתנה לישראל, ואשר ערכיה ורעיונותיה יוצאים לעולם כולו מכוחם של ישראל.
"זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו"
כיצד זה מופיעות בעשרת הדיברות בשמות ובדברים שתי הנמקות שונות כל כך לאותה המצווה, כאשר בשני המקומות נראה שההנמקה היא מוחלטת: "עַל כֵּן בֵּרַךְ ה'" / "עַל כֵּן צִוְּךָ ה'"?
אם שני הנימוקים נחוצים ומשלימים זה את זה, מדוע בכל פרשה מוזכר רק אחד מהם? הרי מדובר באותו דיבר שנאמר מפי ה' בהר סיני, ומדוע משה בספר דברים, בצטטו את דבר ה', נימק את דיבור השבת באופן אחר? נימוק זה אמנם מופיע כבר בציווי השבת בסוף פרשת משפטים: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר" (כ"ג, יב), אולם מדוע הכניס משה את הנימוק מסוף פרשת משפטים לתוך עשרת הדיברות?
אין מנוס אפוא מפירושם של חז"ל היורד לשורש הדברים ומתעלה מעל לחוק הסתירה:
זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו,
מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע.[8]
לדברי חז"ל לא נימוקים משלימים לפנינו אלא נימוקים סותרים, שאין ההיגיון האנושי יכול לאחד. ממילא ברור שלא משה פירש כאן מדעתו את דבר ה', אלא הקב"ה בעצמו בהר סיני אמר את שני הנימוקים בו זמנית, שכן טעמים סותרים אלו אי‑אפשר לאמרם בדיבור אחד אלא על ידי הקב"ה, בדיבור א-לוהי. כל אחד מן הצדדים נראה ונשמע לבני אדם כמכיל עולם ומלואו בלי להניח מקום לזולתו.
קבוצות שונות בישראל ובעולם בונות את השקפותיהן ואת אורחות חייהן על אחת משתי התפיסות.[9] זו בדיוק קדושתה העליונה של התורה מאת ה', שאין שתי התפיסות האלה — כל אחת שלמה ומוחלטת בתוכה — אלא שני צדדים של מטבע אחד. האדם אינו יכול לקלוט ולתפוס בבת אחת את שני צדי המטבע, אך בדבר ה' נאמרו שני צדי המטבע: זכור ושמור; מעשה בראשית ויציאת מצרים; 'הדתיות הקוסמית' ו'המוסריות החברתית' — בדיבור א-לוהי אחד, מה שאין הפה האנושי יכול לדבר, ואין האוזן האנושית יכולה לשמוע.
[1]. אלו השינויים בעשרת הדיברות שבספר בדברים לעומת אלו שבספר שמות (פרט לנימוק מצוַות השבת. שינויים אלו מנויים בפירוש ראב"ע לשמות כ', א):
א. שלושה הבדלי וי"ו בדיבר השני, ששניים מהם 'מאזנים' זה את זה (תוספת וי"ו של "וְכָל תְּמוּנָה", כנגד השמטת הוי"ו של "וְעַל שִׁלֵּשִׁים"), ואחד מופיע בכתיב אך לא בקרי ("מצותו" כתיב, "מִצְוֹתָי" קרי); ועיינו רמב"ן לשמות כ', ח.
ב. תוספת "כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ" בדיבר הרביעי ובדיבר החמישי, ותוספת "וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ" בדיבר החמישי.
ג. תוספת וי"ו בראש הדיברות האחרונים (מהשביעי עד העשירי); "עֵד שָׁוְא" בדיבר התשיעי בדברים לעומת "עֵד שֶׁקֶר" בשמות.
ד. כמה שינויים בדיבר העשירי: "וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ" במקום "לֹא תַחְמֹד"; חילוף הסדר של "בֵּית רֵעֶךָ" ו"אֵשֶׁת רֵעֶךָ"; גריעת הוי"ו של "וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ" ותוספת "שָׂדֵהוּ".
[2]. כך עולה מהגמרא בברכות כ ע"ב. בפסחים קו ע"א נדרש "זָכוֹר" לעניין קידוש היום (וכן בברכות שם ועוד)... ואולם עיינו בפירוש רמב"ן לשמות כ', ז, ועיינו גם בראב"ע לדברים ה', ה וברשב"ם לשמות שם ולדברים שם, יא, שאמרו כי "זָכוֹר" ו"שָׁמוֹר" שווים במובנם, וכן "שָׁוְא" ו"שֶׁקֶר".
[3]. שבת קיט ע"ב: "כל המתפלל בערב שבת ואומר 'ויכֻלו', מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף לקדוש ברוך הוא במעשה בראשית".
[4]. ספר הכוזרי, מאמר ראשון, יא‑יג (מהד' י' אבן שמואל, תל אביב תשל"ג).
[5]. ראו: ישעיהו ב', י', י"ג ועוד.
[6]. ההבדל הבולט בין תפיסת החירות המקראית לבין זו המודרנית הוא בכך, שבתפיסה המודרנית נובעת החירות מן האדם עצמו, מזכויותיו וממעמדו הטבעי, ועל כן מותר לו לשעבד את עצמו אבל לא את זולתו. לעומת זאת, החירות במקרא נובעת מן המעמד העצמאי שה' העניק לישראל ביציאת מצרים, והיא זכות, חובה וייעוד גם יחד. לפיכך ברור שאדם בן חורין אינו רשאי לשעבד אפילו את עצמו, מפני שזה סותר את יסוד החירות.
[7]. אלה הן בהמות השדה המובהקות, ובספר דברים הן מודגשות כפרט בפני עצמו, בנוסף ל"כָל בְּהֶמְתֶּךָ".
[8]. ראש השנה כז ע"א; שבועות כ ע"ב; מכילתא דרשב"י יתרו כ' ח, מהד' אפשטיין‑מלמד עמ' 148; ועוד.
[9]. עיינו: י"ל ברוך (עורך), ספר השבת — פרשת השבת, ערכה, גילוייה והשפעתה בחיי עם ישראל ובספרותו מימי קדם ועד היום הזה, תל אביב תש"ם, בהדגשים השונים שבפי מסבירי השבת בימינו. ראו שם במיוחד את דבריהם של הרמן כהן (עמ' 134‑137), ד' ניימרק (עמ' 138‑139), מ' ברדיצ'בסקי (עמ' 373‑376) וסופרים אחרים (עמ' 473‑514).