מינוי השופטים – עצת יתרו ודבר ה'

אם נצא מהנחה שפרשת מינוי שרי האלפים ושרי המאות בתחילת ספר דברים (א', יג-יז) זהה לנאמר בפרשת יתרו, ובכלל זה, שאת הדבר הקשה יביאו לפני משה, מתבקשת המסקנה, שהדבר נאמר להם לאחר שכבר ישבו זמן רב בחורב, כלומר, אחרי מתן תורה. מצד אחר אומנם נראה, שאין זהות גמורה בין המסופר במשנה תורה לבין המסופר בפרשתנו, ופרטים רבים במשנה תורה זהים לפרשת מינוי השופטים שהייתה בקברות התאווה, אחרי שיצאו מסיני, ואינם תואמים את פרשת יתרו.

נעיין בפרטי ההקבלות, תחילה בין פרשתנו לבין הפרשה במשנה תורה:

נעיין עתה בהקבלה בין פרשת מינוי השופטים בקברות התאווה לבין הפרשה במשנה תורה:

אם כך, עולה השאלה: האם הפרשה במשנה תורה מתארת את שאירע בקברות התאווה או את שאירע בעת שבא יתרו להר הא-לוהים?

להבנתנו אין מנוס מחלוקת מעשה מינוי השופטים בפרשת יתרו לשני חלקים, שאירעו בזמנים שונים, ונפרט:

המראה שראה יתרו (לפי הרצף, ממחרת בואו), איך משה יושב לבדו ושופט את העם, התרחש לדעתנו בעת שיתרו הגיע לרפידים – אחרי יציאת מצרים (הנזכרת בתחילת הפרשה במה ששמע), ועוד לפני שבני ישראל הגיעו להר סיני. יתרו ראה את טרחתו של משה ואת העם העומד עליו מן הבוקר עד הערב, והבין שדרך זו אינה יכולה להחזיק מעמד זמן רב.

אבל משה לא שמע מיד בקול חותנו, משום שלטעמו היה המשפט 'דרישת א-לוהים' ולא רק פסיקה בסכסוכי ממון ודומיהם. והרי הפרש גדול יש בין דרישת א-לוהים מפי משה לבין דרישתו מאת שרי העשרות. לכן, כל השנה שהיו ישראל בהר סיני נותר המשפט כפי שהיה, ומשה לבדו שפט את העם, ולימדו לדרוש אל א-לוהיו.

כעבור כשנה[4] יצאו בני ישראל מהר סיני לקברות התאווה ושם החלו שוב להירגן ולהתלונן, ומשה כרע תחת העומס וביקש עזרה. אז, ה' ציווה עליו למנות שבעים זקנים לסייע לו, ואז שב משה גם לעצת יתרו חותנו וקיים אותה, וכנאמר בהמשך פרשת יתרו:

וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר (י"ח, כד).

לפי זה, צריך להכניס פער ניכר של זמן בין עצת יתרו, לבין הוצאתה אל הפועל, ובין "וישמע יתרו", לבין "וישמע משה".

הפרשה בספר דברים כוללת אפוא את שלב הביצוע שבשתי הפרשיות: גם את מינוי שבעים הזקנים בקברות התאווה, וגם את מינוי שרי האלפים ושרי המאות, שרי החמישים ושרי העשרות,  המסופר ביתרו, על אף שבפועל היה בקברות התאווה. המינוי בפועל של 'שרשרת השיפוט' הוקדם בתורה, כדי להשלים את ביצועה של עצת יתרו, בצמוד לנתינתה.

ההבחנה שעשינו מחייבת אותנו לבאר מה בין פרשת מינוי שבעים הזקנים, שהיו שוטרי העם במצרים לבין מינוי שרי האלפים ושרי המאות והמסתעף. שבעים הזקנים (נוסף למשה) הם המקור למינוי הסנהדרין הגדולה היושבת בלשכת הגזית ובה שבעים שופטים (או שבעים ואחד, משנה סנהדרין פרק א', ו). זוהי חבורת ההנהגה המכריעה בעיקר בנושאים הלאומיים החשובים ביותר. מספרם של בני החבורה קבוע, בין שעם ישראל גדול ובין שהוא קטן.[5]

שרי האלפים ושרי המאות, שרי החמישים ושרי העשרות, מקבילים למינוי סנהדרין קטנה ושופטים מקומיים, המתמנים בכל עיר ובכל יישוב. מספר השופטים לדרגותיהם גדל ככל שעם ישראל מתרבה וגדל, ועליהם מוטלים צורכי המשפט השגרתיים. יתרו יעץ אפוא למנות שופטים בכל מקום, מעין בתי משפט שבטיים (בלשון חז"ל, סנהדראות קטנות),[6] ואילו ה' ציווה את משה למנות הנהגה לאומית (בלשון חז"ל, הסנהדרין הגדולה).

כך יש לבאר גם את החילוק בין התכונות שדרש יתרו לתכונות שדרש משה. יתרו דרש: וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי א-להים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע (י"ח, כא);

ואילו משה דרש: הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם (דברים א', יג);

רש"י (בפירושו שם) אכן ליקט את כל שבע התכונות הנדרשות לדעתו מכל שופט. אך אפשר שניתן להבדיל בין התכונות: יתרו דיבר על ארבע תכונות אנושיות הראויות לשופט, גם אם הוא שופט מקומי בלבד. אבל שלוש התכונות שהזכיר משה נראות קשורות ברוח הקודש, ששבעים הזקנים נזקקו לה כאשר משה האציל מרוחו עליהם, ונחה עליהם הרוח.[7] תכונות אלו אמורות לציין גם את שבעים חברי ההנהגה הלאומית (הסנהדרין) בתקופות מאוחרות יותר. החוכמה, הבינה והדעת הן תכונות המציינות רוח הבאה מאת ה'. נביא דוגמאות בודדות לכך:

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ א-לֹהים בּוֹ: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ א-לֹהים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ (בראשית מ"א, לח-לט);

וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ א-לֹהים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה (שמות ל"א, ג);

וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה' רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה' (ישעיהו י"א, ג);     

ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה; בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ וּשְׁחָקִים יִרְעֲפוּ טָל (משלי ג', יט-כ);

הַבְסוֹד א-לוה תִּשְׁמָע וְתִגְרַע אֵלֶיךָ חָכְמָה; מַה יָּדַעְתָּ וְלֹא נֵדָע תָּבִין וְלֹא עִמָּנוּ הוּא (איוב ט"ו, ח-ט).

[1] על השוואה זו ודומותיה עמד המדרש בספרֵי (בהעלותך, צב וצג).

[2] הזקנים הם הראשים; השווה דברים (כ"ט, ט). ובספרֵי (בהעלותך, צה) מפורש, שהם היו נציגי השבטים, דבר שאינו עולה כלל מן הניסוח "שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת" וכו', אלא דווקא מן הביטוי "רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם".

[3] בפרשת יתרו לא נזכרו כלל השוטרים.

[4] גם לרש"י (י"ח, יג) שיטת ביניים המפצלת את הפרשה לזמנים שונים, ומכניסה פער ניכר של זמן, בתוך הרצף. לדעתו, בואו של יתרו (י"ח, א-יב) אירע אחרי יציאת מצרים וקודם מתן תורה, וכסדר הפרשיות. אבל עצת יתרו למינוי שופטים (י"ח, יג-כו) נאמרה, לא "ממחרת" המפגש עם משה, אלא ממחרת יום הכיפורים בו ירד משה מן ההר, כארבעה חודשים לאחר מעמד הר סיני. ואילו שילוח יתרו לארצו (י"ח, כז) היה בשנה השנייה בסוף החודש השני, בעת שנסעו מהר סיני, וכמסופר בדברי משה לחובב (במדבר י', כט). ר"י אברבנאל ומלבי"ם, כל אחד מטעמו שלו, קרובים לפיצול שאנו הצענו, ולא מטעמנו.

[5] דוגמת מספרם הקבוע של חברי הכנסת – מאה ועשרים. מספר זה נותר בעינו כשהיו בארץ כמיליון איש ואף פחות מכך, והוא נותר קבוע גם בימינו כאשר ישנם כשמונה מיליון אזרחים במדינה.

[6] עיינו סנהדרין (ב ע"ב), בדעת ר' נחמיה; מדבריו עולה במפורש שדין סנהדרין קטנה של עשרים ושלושה נלמד משרי העשרות שנתמנו בעצת יתרו.

[7] הבחנה זו למדתי מידידי ר' נתניאל הלפגוט הי"ו.