מהנהגת הנס, להנהגת הדיבור

הנהגת הנס היא התגלות ה' ביציאת מצרים – ביד חזקה ובזרוע נטויה, באותות ובמופתים, והמטה ביד משה, כמו הופעת עמוד הענן והאש לפני העם, הם הביטויים המובהקים של הנהגה זו.

הנהגת הנס התגלתה במכות מצרים, ובשיאן, במכת בכורות, והופיעה בעמוד אש וענן בקריעת ים סוף. המים, המן והשׂלָו, היו פירותיה של הנהגת הנס, והגילוי האחרון היה הניצחון על עמלק בהנהגת 'היד' האוחזת  במטה  הא-לוהים  – "כי יד על כס י-ה, מלחמה לה' בעמלק, מִדֹּר דֹּר" (שמות י"ז טז). השם שקרא משה על המזבח היה "ה' נִסּי", תמצית הנהגת הנס בסיום הופעתה[1].

זו גם ההופעה האחרונה של המטה ביד משה (ובכלל), בספר שמות![2]

הנהגת הנס כרוכה מיסודה במושג הניסיון[3] – ה' מנסה את ישראל, והם מנסים אותו. כך נאמר בפרשת המן – "... למען אֲנַסֶּנּוּ הילך בתורתי, אם לא?!" – וברפידים, בהוצאת המים מן הסלע, נאמר – "ויקרא שם המקום מַסָּה ומריבה, על ריב בני ישראל ועל נַסֹּתָם את ה' לאמר: הֲיֵש ה' בקרבנו, אם אין?!". יש חוסר ביטחון בהנהגת הנס – כאשר רואים את הנס, מתפעלים ומתלהבים, וכאשר אין מים ואין אוכל והנס נעלם, בוכים ומתלוננים, וכך במלחמת עמלק – "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, וכאשר יניח ידו וגבר עמלק"[4].

כך מתנהג תינוק – כאשר רואה את אביו ואת אמו, שוחק וצוהל, וכאשר רואה אותם הולכים, פורץ בבכי מר. כמו תינוק, כך עם-תינוק שחי מרגע לרגע, בהנהגת הנס והניסיון. וכך מפורש עקרון הגמול בהנהגת הנס והניסיון, עם ריפוי המים במרה – "שָׁם שָׂם לו חֹק ומשפט[5] ושם נִסָּהוּ – ויאמר: אם שמוע תשמע לקול ה'  א-להיך, והישר בעיניו תעשה, והאזנת למצותיו, ושמרת כל חֻקָּיו – כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רֹפאֶךָ". ה' כרופא, הוא המורה למשה איך לרפא את המים המרים בעץ המושלך אל תוכם, הוא המספק לבני ישראל את בשר השליו לאכול בערב, ומָן משמים כלחם לִשׂבּועַ בבוקר (לפי שמות ט"ז ח), והוא המורה למשה להוציא מים מן הסלע בהכאת הסלע במטה. הציווי שלא להותיר מן הַמָּן עד בוקר שקול כמו הציווי להותיר לשבת, ולא לצאת ללקוט מָן בשבת. מי שהשאיר מן הַמָּן לבוקר, הַמָּן התמלא רימה ותולעה, ואילו בשבת, לא היה מָן מחוץ למחנה, והַמָּן הנותר "לא הִבאיש ורִמָּה לא היתה בו". זו הנהגה רפואית של נס וניסיון – החטא גורר תוצאה רפואית מיידית בתחום החומרי, וכך גם השמיעה בקול הרופא = ה'.

שונה לגמרי הוא עקרון הגמול בהנהגת הדיבור, שאיננה תלויה בנס, ולא בניסיון – השמיעה בקול ה' תביא להתקדשות העם כ"ממלכת כהנים וגוי קדוש", תוצאה שמבטאת מצב קבוע ובלתי תלוי – החיוב לשמוע ולקיים את תורת ה' ברמת 'הדברים', איננו מבוסס על אספקת מים מתוקים ואוכל שאינו מתקלקל כל זמן ששומעים בקול הרופא =ה', אלא הוא חובה מוסרית קבועה ונצחית, בין אם יש מה לאכול או אין, וגם אם האוכל מקולקל, ואנשים רעבים.[6] זהו שלב ההתבגרות הרוחנית של העם היוצא ממצרים, והיא היסוד למצוות התורה מסיני. הנהגת הנס והניסיון היא זמנית – שלב בהתבגרות – בעוד הנהגת הדברים היא קבועה ונצחית.      

והרי לשון השינוי אל הנהגת הדיבור = הדברים (שמות י"ט ג-ו):

"... ויסעו מֵרפידים, ויבֹאו מדבר סיני ... ויקרא אליו ה' מן ההר לאמֹר ... אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים, וָאֶשָׂא אתכם על כנפי נשרים, וָאָבִא אתכם אלי. ועתה – אם שָמוֹעַ תשמעו בקֹלי ושמרתם את בריתי – והייתם (=אז תהיו) לי סְגֻלָּה מכל העמים, כי לי כל הארץ; [כלומר]ואתם (=אז אתם) תהיו לי ממלכת כֹּהנים וגוי קדוש – אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל".

הביטוי "אשר עשיתי למצרים" מסכם בקיצור ממצה את הנהגת הנס ביד החזקה, במכות מצרים, ובדרך אל סיני = חורב, הר הא-לוהים – "וָאָבִא אתכם אלי".

המעבר בביטוי "ועתה" יוצר מצב חדש – השמיעה בקול ה' כרוכה בשמירת הברית, ברית התורה מסיני, שהיא הנהגת הקבע של עם ישראל, לעולם.

האות ו"ו במילים "וִהייתם" / "וְאתם" משמעה תוצאה ('אם – אז'), כו"ו הניגוד[7], והתוצאה מתפרשת על ידי ההקבלה: "סגֻלָּה מכל העמים" היא היא "ממלכת כֹּהנים וגוי קדוש".

הביטוי 'עם סגולה', פירושו 'עם נבחר', כמו תכשיט יקר,[8] ופירש רש"י – "כלי יקר ואבנים טובות שהמלכים גונזים אותם"; וראב"ע כתב – "דבר נכבד ונחמד ולא יימצא אחר כמוהו"; הרמב"ן כתב – "ולא ימסרנו המלך ביד אחר", אך הוסיף גם פירוש שני, מלשון 'דבקות', כמו מלך שדבק בתכשיט סגולתו, וכך פירש ריה"ל בספר 'הכוזרי'.[9]

הסיכום – "אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל", מוביל במישרין אל עשרת הדברים, שהכותרת להם בתורה היא – "וידבר א-להים את כל הדברים האלה, לאמר:"

ואכן, ספר 'דברים', אשר פותח ב"אלה הדברים אשר דִּבֶּר משה אל כל ישראל ...", מציב ביסודו את מעמד הר סיני (פרק ד') ואת "עשרת הדברים" (פרק ה'), מושתת כולו על הנהגת הדיבור, ואכן נביא האמת לדורות נבחן בדברים שיאמר (דברים י"ח יח-כב), ולא באותות ובמופתים שיעשה, כי "אות או מופת" יכולים להתקיים במציאות אלילית, וכאשר יקום נביא אלילי ויעשה "אות או מופת" לעבודת אלילים (דברים י"ג ב-ג) – "לא תשמע אל דברי הנביא ההוא, או אל חולם החלום ההוא, כי מְנַסֶּה ה' א-להיכם אתכם, לדעת – הֲיִשְׁכֶם אֹהבים את ה' א-להיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם" (שם ד). הרצון לחזור אל הנהגת הנס והניסיון, אל האותות ואל המופתים, עלול להביא לעבודת אלילים, והניסיון שה' ינסה אותנו יתבטא בכך שהנביא האלילי יצליח להראות "אות או מופת", ואסור יהיה לשמוע לו.  

וכך ניסח הרמב"ם (בהלכות יסודי התורה, פרק ח' הלכה א) עיקרון זה באמונת התורה –

"משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה. שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף. אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם. לא להביא ראיה על הנבואה. היה צריך להשקיע את המצריים קרע את הים והצלילן בתוכו. צרכנו למזון הוריד לנו את המן. צמאו בקע להן את האבן. כפרו בו עדת קרח בלעה אותן הארץ. וכן שאר כל האותות. ובמה האמינו בו במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך. וכן הוא אומר פנים בפנים דבר ה' עמכם. ונאמר לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת. ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם. מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה.

[1] ראו מאמרו של אבי מורי ז"ל לבאור השם והפרשה כולה, בספר 'ארץ המוריה – פרקי מקרא ולשון' (אלון שבות התשס"ו), עמ' 105-89.

[2] מכאן פתח להבנת ההבדל העקרוני בין הכאת הסלע לבין דיבור אליו, לפי פירוש חז"ל ורש"י בפרשת מי מריבה (במדבר כ' ז-יג), וגם מדוע היתה הכאת הסלע במטה רצויה ברפידים, לפני סיני, ודחויה בקָדֵש – משה נדרש להחזיר את עם ישראל להנהגת הדיבור של סיני, והוא החזירם להנהגת הנס של יציאת מצרים, וההוכחה התגלתה בנחש הנחושת "על הנס" (במדבר כ"א ח-ט).

[3] ראו רמב"ם במורה נבוכים, חלק ג' פרק כ"ד.

[4] וכך ניסחו זאת חז"ל (במשנה, ראש השנה פרק ג') בהשוותם פרשה זו לפרשת נחש הנחושת "על הנס" – "וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? ... וכי נחש ממית או נחש מחיה? – אלא בזמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה, ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים, היו מתגברים / מתרפאים, ואם לאו היו נופלים / נימוקים"; והשוה ללשון המכילתא (סוף בשלח).

[5] ראו רמב"ן בפירושו לפסוק זה.

[6] מכאן מתחייב דיון מחודש בשאלת 'שכר ועונש' בתורה – האם 'הברכות והקללות' חוזרות במידה מסוימת להנהגה הנמוכה של 'נס וניסיון'? – האם זו תוצאה של חולשות האדם, שהתבטאו בבריחת בני ישראל מפני האש, או תוצאת החטא, שתחילתו בעגל? (הנושא יתפרש במקום המתאים בעזרת ה').

[7] ראו הסברו של אבי מורי ז"ל בספר 'ארץ המוריה – פרקי מקרא ולשון', עמ' 213-208.

[8] כמו בקהלת (ב' ח) – "... וּסְגֻלַּת מלכים והמדינות". 

[9] הכוזרי, מאמר א' פסקה כז ואילך.