מלאך ה' בבוכים ופילגש בגבעה
מלאך ה' בבוכים ופילגש בגבעה
לאחר שפרק א' בספר שופטים תיאר את חטאם של בני ישראל באי הורשת הכנעני ובכריתת ברית איתם, נפתח פרק ב' בדברי מלאך ה', שבא להוכיחם על כך:
וַיֹּאמֶר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וָאֹמַר לֹא אָפֵר בְּרִיתִי אִתְּכֶם לְעוֹלָם. וְאַתֶּם לֹא תִכְרְתוּ בְרִית לְיוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הַזֹּאת מִזְבְּחוֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּן וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקֹלִי מַה זֹּאת עֲשִׂיתֶם. וְגַם אָמַרְתִּי לֹא אֲגָרֵשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְצִדִּים וֵאלֹהֵיהֶם יִהְיוּ לָכֶם לְמוֹקֵשׁ.(ב', א-ג)
דבריו של המלאך ברורים: בכך שישראל כרתו ברית עם הכנעני, הם למעשה הפרו את הברית עם ה'. העונש הוא בדרך של מידה כנגד מידה: הם כרתו ברית עם הכנעני להנאתם (למס), והעונש הוא שהם יישארו איתם גם כשהדברים לא יהיו לטובתם, והם יהיו ל'צדים'. מלבד זאת, הקשר התרבותי עם הכנעני יוביל להיגררות לעבודת אלוהיהם, וחטא זה יוביל לענישה נוספת מה'; כך אלוהיהם "יהיו לכם למוקש". עליית מלאך ה' מן הגלגל דווקא, נועדה לרמוז לישראל שהם עזבו את אידיאל הורשת הארץ, המיוצג על ידי הגלגל – המקום שבו שכן מחנה ישראל במהלך כיבוש הארץ.
דבריו של המלאך אמנם ברורים, אך המאורע עצמו טעון הסבר. הסיפור נפתח במילים "וַיַּעַל מַלְאַךְ יְהוָה מִן הַגִּלְגָּל אֶל הַבֹּכִים" לכאורה הוא מגיע למקום שנקרא 'בוכים', ככתוב בסוף הסיפור: "וַיִּקְרְאוּ שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֹּכִים" (ה); אך מי שידייק ישים לב שהוא לא מגיע אל בוכים, כי אם אל הבוכים. לא מדובר כאן בשם מקום, אלא באנשים הבוכים. דבריו של המלאך נאמרו "אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", ומכאן שעוד לפני הגעתו נאספו לשם כל ישראל – ובכו! מלבד זאת, סיפורנו נגמר בהקרבת קרבנות: "וַיִּזְבְּחוּ שָׁם לַה'" (ה). בימי משכן שילה אסור היה להקריב בבמות, וכיצד זה הקריבו ישראל מחוץ למשכן?
בתקופת השופטים, כידוע, שבטי ישראל לא היו מלוכדים. רק פעמיים מתוארת אסיפה של "כל בני ישראל". הפעם הראשונה היא אצלנו, כאמור, ואילו הפעם השניה הייתה כאשר עלו "כל בני ישראל" על בני בנימין בסיפור פילגש בגבעה (כ', א, כו). והנה, בסיפור זה עלו בני ישראל שלוש פעמים לפני ה', ובכו; פעמיים בשל הפסדם מול בנימין, ובשלישית בשל ניצחונם, שהוביל כמעט להשמדת שבט מישראל:
לָמָה, ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הָיְתָה זֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל לְהִפָּקֵד הַיּוֹם מִיִּשְׂרָאֵל שֵׁבֶט אֶחָד? (כ"א, ג)
בשלושת המקרים הבכי מתרחש בבית אל, והוא מלווה בהקרבת קרבנות לה'. אמנם הקרבנות לא הוקרבו בשילה, אך הכתובים מסבירים זאת: " וְשָׁם אֲרוֹן בְּרִית הָאֱ-לֹהִים בַּיָּמִים הָהֵם. וּפִינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן עֹמֵד לְפָנָיו בַּיָּמִים הָהֵם" (כ', כז-כח). לפיכך ככל הנראה מותר להקריב שם.
אם כן, בשני הסיפורים – מלאך ה' בבוכים ופילגש בגבעה – כל בני ישראל עלו ובכו לפני ה' והקריבו קרבנות. הקשר מתחזק עוד יותר על פי תרגום השבעים, שגורס בסיפורנו: "ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבוכים ואל בית אל..." – ומכאן ש'בוכים' היא בית אל.
שוב ניתן לראות כאן מידה כנגד מידה: שבטי ישראל לא הכריתו את הכנעני, ולכן כמעט הכריתו שבט מישראל. הקשר בין הורשת הארץ ל'הורשת' בנימין מובלט בין השאר על ידי העובדה שבשני המקרים קובע ה' כי יהודה יעלה בתחילה (א', ב; כ', יח). גם במלחמה מול בנימין יהודה נדרש לעלות ראשון, כדי לרמוז לכך שמדובר במעין 'הורשת הארץ'.
על כך – ודווקא על כך – קוראים בני ישראל למקום ההוא בוכים. לא בגלל בכיים על הפסדם מול בני בנימין, ולא בשל בכיים על שכמעט נפקד מישראל שבט אחד. הבכי שזכה לתיעוד בשם המקום הוא דווקא הבכי שנובע מהבנת תוכחת המלאך:
וַיְהִי כְּדַבֵּר מַלְאַךְ ה' אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּשְׂאוּ הָעָם אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ וַיִּקְרְאוּ שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֹּכִים..." (ב', ד-ה)