עגלון כדמוי-אל

עגלון כדמוי-אל

לאחר מות עתניאל, ישראל שוב עושים את הרע בעיני ה', והפעם נמכרים ביד עגלון מלך מואב. לאחר שישראל זועקים לה', מקים להם ה' מושיע: אהוד בן גרא, שהוא איטר יד ימינו. סיפור אהוד, יש להניח, ידוע ומפורסם, ואין צורך לחזור עליו באריכות; אך קורא רגיש יכול למצוא בו תחכום ספרותי רב, המוביל להבנה עמוקה יותר של הסיפור.

התיאור הספרותי של השעבוד לעגלון מציג את עגלון כעונש בדרך של מידה כנגד מידה על עבודת האלילים של ישראל. פסוק יד אומר: "וַיַּעַבְדוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב", בדומה ללשון בחטאי בני ישראל: "ויעבדו את הבעלים" (ב', יא; ג', ז). אמנם בלשון המקרא ניתן 'לעבוד' גם אל וגם מלך, אך נראה שעבודת עגלון היא בעלת אופי פולחני. ראשית, ישראל שולחים לו מנחה. הביטוי המופיע בפס' יז: "וַיַּקְרֵב אֶת הַמִּנְחָה", מזכיר את לשון ספר ויקרא, והפעם הנוספת היחידה במקרא שבה ביטוי זה מופיע הוא בתיאור עבודת היום השמיני למילואים (ויקרא, ט, יז)

בני ישראל עובדים אלילים, וכעונש על כך נגזר עליהם לעבוד את עגלון.

ניתן ללכת רחוק יותר ולהציע ארמז נוסף לעבודת הקרבנות, השולח אותנו לתיאור עבודת כהן גדול ב ויקרא טז . כשמגיע תור השעיר לעזאזל להשתלח, נאמר:

"וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת הַקֹּדֶשׁ... וְהִקְרִיב אֶת הַשָּׂעִיר הֶחָי... וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה. וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם... וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר"

בזהירות רבה ניתן להציע שגם אצלנו ישנו תיאור דומה:

"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְהַקְרִיב אֶת הַמִּנְחָה, וַיְשַׁלַּח אֶת הָעָם נֹשְׂאֵי הַמִּנְחָה: וְהוּא שָׁב מִן הַפְּסִילִים..."

בדומה לכהן, שכאשר כילה את הקרבת הקרבנות משלח את השעיר נושא החטאים, כך אהוד,  כאשר כילה את הקרבת המנחה לעגלון, משלח את נושאי המנחה. אם קישור זה נשמע רחוק, ניתן לחזק אותו עם פרט נוסף. אהוד, כאמור, ליווה את העם עד הפסילים, ומשם הוא שילח אותם, בעוד הוא שב לעגלון. לאן המשיכו נושאי המנחה? כשסיים אהוד את החיסול ונס אל הפסילים, נאמר:

"וְאֵהוּד נִמְלַט עַד הִתְמַהְמְהָם, וְהוּא עָבַר אֶת הַפְּסִילִים וַיִּמָּלֵט הַשְּׂעִירָתָה" (כו)

לאחר הפסילים נמלט אהוד השעירתה, שאליה מן הסתם המשיכו גם נושאי המנחה קודם לכן. אם מצרפים זאת לפרטים האחרים שציינו לעיל, קשה שלא לקשר זאת עם השעיר שנשא עליו את העוונות ושולח גם הוא. למעשה, אין לנו מושג כיום היכן היא אותה שעירתה, והדבר מחזק את האפשרות שמדובר בארמז ספרותי לשעיר המשתלח.

לאחר שאהוד הקריב את המנחה ושילח את נושאיה, הוא שב ונכנס 'לפני ולפנים' אל עגלון, ופוגש אותו 'בארבע עיניים'. ייתכן שגם בכך דומה אהוד לכהן הגדול, שתחילה נכנס להקריב את הקרבנות שנועדו לחטא את המקדש, לאחר מכן יצא ושילח את נושאי המנחה, ולאחר מכן חזר ובא שוב אל אהד מועד (ויקרא, טז, כג) . חדרו של עגלון, המושווה למשכן ה', ממשיך את המגמה לראות בעגלון מעין-אל, שמקריבים לו קרבנות ועובדים אותו.

ההשוואה בין סיפור אהוד לעולם הקרבנות לא מסתיימת בכך. להקבלות אלו פנים נוספות, כפי שנראה בפעם הבאה.